פרק ששי: הסדר:
גולת הכותרת של חג הפסח, ליל הסדר, תופסת בספרות ההלכה מקום חשוב
ולא בלבד מפני ההבדל שבין לילה זה לשאר ימות החג ביחס למצותו העיקרית — בזמננו אכילת מצה (שבעת ימים רשות והלילה הראשון חובה)
אלא אף מחמת כל אותן ההלכות, של תורה ושל דברי סופרים, המיוחדות לו בלבד ואין לשאר הימים כל חלק בהן
במקורות התלמוד רוכזו רובי הדינים בפרק “ערבי פסחים”
בפוסקים ובתשובות, בין שאר הלכות פסח, באו דינים אלו מפוזרים
אנו יכולים לחסוך הטורח של קביעת סידור עיקרי ההלכות המיוחדות לליל ראשון
יש לנו מן המוכן סידור קבוע ועומד מימות הראשונים: “קדש ורחץ…”
לא הסימן היחידי הוא לסדר של פסח
חוברו וסודרו כמה סימנים אחרים
באבודרהם מובאים ששה סימנים כאלה
אלא שהסימן שנתקבל בכל התפוצות הוא זה של “קדש ורחץ”, ויש שמייחסים אותו לרש”י, ויש אומרים שנתחבר מאת אחד מבעלי התוספות
נלך בעקבותיו של סידור זה
הקערה:
מקום בראש בסדר ה”סדר” תופסת ה”קערה”
לא הוזכרה קערה זו במשנה ובתלמוד אלא “הביאו לפניו…”
לא הוזכרה אף אצל הגאונים
אבל מצאנוה כבר בראשונים ובשלחן ערוך
המינים שמסדרים על הקערה הם: מצות, מרור, חרוסת, ירק ושני תבשילים
המינים עצמם, הלכות קבועות להם
ארבעה הראשונים (מצות, מרור, חרוסת, ירק) מבוארים בהמשך
שני התבשילים, שמקורם במשנה, באים לשם זכרון: זכר לפסח וזכר לחגיגת ארבעה עשר שהייתה באה עם הפסח
נחלקו בגמרא על מהותם של שני התבשילים
נהגו לשים בשר זרוע (זכר “לזרוע נטויה”) וביצה, שהיא בארמית “ביעא”, על שם “דבעא רחמנא למיפרק יתנא”
ה”זרוע” מצד עיקר המנהג צריכים לצלותה זכר לפסח שהיה צלי, ואסור לאכלה בליל הסדר כדי שלא יֵראה כאוכל קדשים בחוץ
יש שמבשלים אותה, ויש שסוברים שעדיף לבשלה כדי שלא יֵראה כקרבן
הביצה נהגו לבשלה או לצלותה ולאוכלה
בסידור המינים על הקערה יש מי שהורה לסדרם לפי “אין מעבירין על המצוות”, כלומר שהמוקדם באכילתו יהיה מונח קרוב
אולם נהגו לסדר על פי קבלת האר”י בשני “סגולים”: זרוע מימין, ביצה משמאל, מרור מתחתיהם באמצע — סגול ראשון, חרוסת תחת הזרוע, כרפס תחת הביצה, וחזרת (מרור לכורך) תחת המרור — סגול שני
כל אלה על שלוש המצות שבקערה
להגר”א יש מנהג אחר בסידור הקערה, ויש שנהגו כך
קדש:
במידה שפסח הוא בכלל ימים טובים, הרי כל עיקרו של הקידוש, לפי המגיד משנה, הוא מדברי סופרים
בשבת הקידוש עצמו הוא מן התורה, אך קביעותו על היין מדרבנן
פסק כך המגן אברהם ואחריו רוב האחרונים
אבל בקידוש ליל פסח יש כמה נקודות הלכתיות שאינן מצויות בקידוש של ליל שבת או יום טוב אחר
ראשית: הזמן
לא לאחר ולא להקדים
האיסור שלא לאחר מבואר בברייתא בגמרא, ואיסור ההקדמה מבואר בפוסקים המאוחרים
חשוב יותר וחמור יותר איסור ההקדמה, כי הקידוש הוא אחת מארבע הכוסות, וארבע הכוסות תיקנו חכמים בזמן המצווה עצמה — דהיינו לאחר צאת הכוכבים
כוס של קידוש היא הראשונה לארבע הכוסות
יש מחלוקת בראשונים אם צריך לשתות “כוס שלימה” או די ברוב רביעית
להלכה די ברוב רביעית, אף שיש מחמירים
בשאר שבתות וימים טובים יוצאים ידי חובת קידוש גם אם רק שומעים את הקידוש
בליל פסח, מלבד עצם הקידוש, יש מצווה לשתות את היין כחלק מארבע הכוסות
נוסח הקידוש הוא של יום טוב, בהזכרת “חג המצות” ו”זמן חרותנו”
ישנו נוסח ארוך של קידוש שהוזכר בסידור רב סעדיה גאון
ארבע הכוסות עצמם הם כנגד ארבע לשונות גאולה או כנגד טעמים אחרים שנזכרו בחז”ל
חייב אדם למכור מלבושו או ללוות כדי להשיג יין לארבע הכוסות
אפילו מי שהיין מזיק לו צריך להשתדל לקיים מצווה זו
הקערה:
מקום בראש בסדר ה”סדר” תופסת ה”קערה”
לא הוזכרה קערה זו במשנה ובתלמוד אלא “הביאו לפניו…”
לא הוזכרה אף אצל הגאונים
אבל מצאנוה כבר בראשונים ובשלחן ערוך
המינים שמסדרים על הקערה הם: מצות, מרור, חרוסת, ירק ושני תבשילים
המינים עצמם, הלכות קבועות להם
ארבעה הראשונים (מצות, מרור, חרוסת, ירק) מבוארים בהמשך
שני התבשילים, שמקורם במשנה, באים לשם זכרון: זכר לפסח וזכר לחגיגת ארבעה עשר שהייתה באה עם הפסח
נחלקו בגמרא על מהותם של שני התבשילים
נהגו לשים בשר זרוע (זכר “לזרוע נטויה”) וביצה, שהיא בארמית “ביעא”, על שם “דבעא רחמנא למיפרק יתנא”
ה”זרוע” מצד עיקר המנהג צריכים לצלותה זכר לפסח שהיה צלי, ואסור לאכלה בליל הסדר כדי שלא יֵראה כאוכל קדשים בחוץ
יש שמבשלים אותה, ויש שסוברים שעדיף לבשלה כדי שלא יֵראה כקרבן
הביצה נהגו לבשלה או לצלותה ולאוכלה
בסידור המינים על הקערה יש מי שהורה לסדרם לפי “אין מעבירין על המצוות”, כלומר שהמוקדם באכילתו יהיה מונח קרוב
אולם נהגו לסדר על פי קבלת האר”י בשני “סגולים”: זרוע מימין, ביצה משמאל, מרור מתחתיהם באמצע — סגול ראשון, חרוסת תחת הזרוע, כרפס תחת הביצה, וחזרת (מרור לכורך) תחת המרור — סגול שני
כל אלה על שלוש המצות שבקערה
להגר”א יש מנהג אחר בסידור הקערה, ויש שנהגו כך
ורחץ:
אין זו מצווה המיוחדת לליל פסח דוקא
הכלל הוא שכל דבר שטיבולו במשקה טעון נטילת ידיים
בכרפס טובלים בדרך כלל במי מלח
בגמרא בא דין זה של טיבול ראשון בקשר לליל הסדר
לכן תיקנו נטילה מיוחדת לפני אכילת הכרפס
בכל השנה אין אנשים מקפידים תמיד על נטילה זו, אך בליל פסח מדקדקים בה כדי לעורר את הילדים לשאול
כרפס:
הטיבול הראשון הוא בירק, כדי להתמיה את התינוקות ולגרום להם לשאול
כרפס הוא מין ירק (כגון פטרוזיליה), אך למעשה אפשר לקחת כל ירק אחר לטיבול
יש שטובלים את הירק בחומץ, יש במי מלח או בדבר חריף אחר
לכתחילה נהגו להקפיד לאכול כרפס פחות מכזית, כדי שלא להיכנס לשאלות ברכה אחרונה והמשך ברכה על המרור
יש מחלוקת ראשונים אם כשאין ירק אחר חוץ מירק המרור, כיצד מברכים
יחץ:
כאן חוצים את המצה האמצעית לשניים
מקור הדבר מבוסס על הפסוק “לֶחֶם עֹנִי” הנקרא גם “לחם עני” — כשם שהעני אוכל פרוסה ולא שלימה
לפי חלק מהראשונים זו תוספת ללחם משנה
לכן בסופו של דבר מחזיקים בליל הסדר שתי מצות שלמות ועוד פרוסה
נהגו לשבור את המצה האמצעית לפני אמירת ההגדה, כדי לומר “הא לחמא עניא” על פרוסה ממש
הצעה לתמונה: תמונה של מצה שלמה ומצה חצויה
מגיד:
חלק זה הוא עיקר סיפור יציאת מצרים על הכוס השנייה מארבע הכוסות
מחלוקת בראשונים אם מברכים שוב “בורא פרי הגפן” על כוס זו או לא
אולם רוב עדות אשכנז מברכים על כל כוס, וחלק מהספרדים סומכים על ברכת הכוס הראשונה
את ההגדה עצמה אומרים על כוס זו, עד סוף ברכת “גאל ישראל”
רחצה:
לאחר סיפור ההגדה, נוטלים ידיים שוב כרגיל לפני הסעודה
אף על פי שכבר נטלנו ידיים לכרפס, חוששים שהייתה היסח דעת
ומכיוון שעכשיו אוכלים מצה שהיא לחם עוני, צריך נטילה כהלכה
מוציא, מצה:
כאן מברכים שתי ברכות: “המוציא לחם מן הארץ” ו”על אכילת מצה”
יש דיון בראשונים על איזו מצה מניחים את הברכה הראשונה ועל איזו את הברכה השנייה
נהגו להחזיק שלוש מצות בעת הברכה על “המוציא” (שתיים שלמות ואחת פרוסה), ואז להשאיר רק את העליונה והפרוסה לברכת “על אכילת מצה”
כדי לצאת ידי כל הדעות, נוהגים לאכול לכל הפחות כזית מכל אחת מהשתיים (העליונה והפרוסה)
אכילת מצה צריכה הסיבה
אם אכל בלי הסיבה, לא יצא ידי חובה וחוזר ואוכל בהסיבה (בלי ברכה נוספת)
מרור:
בזמן שבית המקדש היה קיים, מרור מהתורה נאכל יחד עם הפסח
כיום, ללא הפסח, מצוותו מדרבנן
המשנה מונה חמישה מיני מרור (חסה, חזרת חריפה וכו’)
העיקרי שבהם הוא החסה (חזרת), אבל כל החמישה כשרים
רוב הפוסקים סוברים שצריך לאכול כזית מרור, כיון שכתוב “על מצות ומרורים יאכלוהו”
טובלים את המרור בחרוסת — יש אומרים לבטל את טעמו החריף או זכר לטיט
אכילת מרור אינה בהסיבה, כי הוא זכר לעבדות
כורך:
הלל היה כורך את הפסח, המצה והמרור יחד ואוכלם כאחד
כיום נוהגים לאכול תחילה מצה ומרור בנפרד (כדעת חכמים), ואחר כך כורכים אותם יחד בלא ברכה, “זכר למקדש כהלל”
גם את ה”כורך” יש שנהגו לטבל בחרוסת
רוב הפוסקים אומרים שגם ב”כורך” צריך להסב
שלחן – עורך:
כאן אוכלים סעודת חג כרגיל
יש מנהגים שונים ביחס לאכילת בשר צלוי בליל הסדר, מחשש “כאילו אוכל קדשים בחוץ”
רוב הקהילות נוהגות שלא לאכול בשר צלוי (כזכר לקרבן פסח) בלילה זה
מקובל לאכול ביצים בסעודה, זכר לאבלות על חורבן הבית (וגם כי פסח ותשעה באב חלים באותו יום בשבוע)
במהלך הסעודה מותר לשתות עוד יין, אך לא להרבות בשתייה כדי שלא להשתכר ולהימנע מקיום המשך הסדר
צפון:
“אפיקומן” הוא שם יווני שמציין מנהג קינוח סעודה
בתקופת המשנה והתלמוד אמרו “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”, כלומר לא אוכלים עוד דבר אחרי אכילת הפסח
כיום, ללא קרבן פסח, האפיקומן הוא כזית מצה שאוכלים בסוף הסעודה, זכר לאכילת הפסח שהיה נאכל על השובע
אוכלים אפיקומן לפני חצות לדעת רבים מהפוסקים
נוהגים להחביא את האפיקומן כדי שהתינוקות יחפשו אותו, ונוהגים לפדותו במתנות או הבטחה כלשהי מההורים
אחרי אכילת האפיקומן אין אוכלים או שותים דבר שישנה את טעמו, מלבד מים
ברך:
אחרי שהסעודה מסתיימת, מברכים ברכת המזון על הכוס השלישית מבין ארבע הכוסות
מצווה לחזר אחרי זימון בליל הסדר
לא שותים יין בין הכוס השלישית לרביעית כדי שלא ישתכרו ויתקשו להמשיך בסדר או יאבדו את טעם האפיקומן
נוהגים לומר “שפוך חמתך” לפני מזיגת הכוס הרביעית, כסמל לתפילה נגד אויבי ישראל וכהמשך להלל
הלל, נרצה:
ליל הסדר הוא לילה המקודש לחג, ולכן אומרים הלל על גאולת מצרים
מחלקים את אמירת ההלל לשניים: חלק לפני הסעודה (על הכוס השנייה) וחלק בסיומה (על הכוס הרביעית)
גומרים עליו את ההלל, ואומרים “ברכת השיר” — יש אומרים שהיא “יהללוך”, ויש אומרים “נשמת כל חי”, ולכן אומרים את שניהם
מי שרוצה, קורא את ההלל בבית הכנסת בציבור לפני כן, כדי שלא יצטרך לברך עליו באמצע ההגדה
לאחר הכוס הרביעית אין שותים משקאות מלבד מים, כדי שלא לבטל את טעם האפיקומן
ליל שימורים הוא, ולכן נוהגים בהרבה קהילות להימנע מתפילות הגנה נוספות בלילה הזה, מתוך אמונה שהלילה שמור
יש נוהגים להשאיר דלת פתוחה ולמזוג כוס לאליהו הנביא, כסמל לאמונה בגאולה הקרובה