הכוזרי – וקו התאריך

הכוזרי

כשם שבסידור החיצוני לא הוקצעו במדרשי התנאים ובשני התלמודים ״חלקות״ נבדלות לגידול ההלכה ולצמיחת האגדה, אלא שני העולמות הולכים ומשתלבים זה בתוך זה ואחד על יד השני, כך אין לחתוך ביניהם ב״סכינא חריפא״ ולהפרידם פירוד גמור אף בנוגע לעצמותם ומהותם. התחומים יונקים זה מזה. כבר אמרו חכמים: ההלכה היא גופה של האגדה והאגדה היא נשמתה של ההלכה. למרות הכלל הידוע של ״אין למדין מאגדות״, אנו מוצאים בכל זאת בהרבה מקומות שכמה גופי הלכות למדים ולמדים מדברי אגדה1. כל שכן שאנו רואים תכופות הצד השני של מטבעת הגומלין: האגדה יונקת מההלכה.

צורות שונות לאגדה — מחשבה ומחקר, חזון ושיר, מוסר ודרוש, קבלה וחסידות. ובכולם אנו מוצאים מגע־ומשא, פעמים פחות ופעמים יותר, עם ההלכה. מגע ישיר, ובמידה מרובה, עם גופי תורה, אנו רואים אף בגאון המחשבה ושר השירה, ר׳ יהודה הלוי. דברינו מכוונים כלפי ספרו הנצחי, ״הכוזרי״.

שני צדדים לנקודות ההלכה בכוזרי – באופן ישר ובהשפעת עקיפין. ובשניהם יש ענין לבעלי ההלכה.

והענין הוא לא בזה, שהכוזרי מזכיר סתם דינים אלה או אחרים, או אפילו שהוא מבארם לפי דרכו המחשבתית־הפילוסופית. אין המדובר כאן על הלכות מוסמכות ומקובלות, שכשהן לעצמן אין חולק עליהן. ודאי, הלכות כאלו מוזכרות לרוב בכוזרי. טבע הדברים מחייב.

השאלות שהכוזרי הציע להחבר לא היו מכוונות לחידושי דינים ולבירורי פרטים. הוא רצה להבין את ההלכות עצמן, כמות שהן. להבין ולדעת. מספיק היה לו להחבר להרצות לפניו גופי הדברים, בלי תוספת של חידושים והסברות הלכותיות.

כשהחבר אמר להכוזרי: ״וממה שזכרו רבותינו ממעלתה (של ארץ ישראל) יארך סיפורו״2, והכוזרי ביקשו: ״השמיעני קצת מה שיזדמן לך מדבריהם״3, די היה לו להחבר ״להשמיע״ לו כמה גופי דינים: ״ממה שאמרו בענין זה הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, ודנו האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל שתצא שלא בכתובה, והפכו כאשר האיש אינו רוצה לעלות עם אשתו בארץ שיוציא ויתן כתובה״, ועוד כמה וכמה דינים הקשורים במצות ישיבת ארץ־ישראל4.

וכן כשהרצה החבר על עשיית המצות שיש בהן הוצאות וטורח ״בתכלית השמחה והגילה״, די היה לו להזכיר שמות אותן המצוות בלבד: ״הוצאת מעשר ראשון ומעשר שני והראיון ועזיבת תבואות הארץ בשמיטות ויובלים והוצאת השבת והמועדים ושביתתם ומתנות בכורים ובכורות ומתנות כהונה וראשית הגז וראשית עריסות״ וכיוצא עוד5.

ככה הזכיר הרבה מצוות שהן ״דברים אלקיים״: ״המילה והשבת וכו׳ ולהשמר מן העריות והכלאים בצמח ובבגדים ובחיים וכו׳ ולהשמר מעכו״ם ומה שנתלה בה ולהשמר מדרוש ידיעת הנעלם מזולתי הנבואה וכו׳ ולא ישמע אל קוסם ואל חובר ואל מעונן ומנחש״ וכו׳6. מצוות עשה ולא־תעשה מוזכרות בכוזרי עוד בכמה מקומות. יתר על כן: אפילו פרטים שונים של דינים אנו מוצאים מובלעים בדברי החבר.

ראה, למשל, כמה פרטים בענין התפלה: ״והתחייב לסמוך גאולה לתפלה בתכלית החריצות והזריזות״, ״הבקשה והתפלה במה שמתייחד בו היחיד אינם אלא מן הרשות, וכבר קבעו לזה מקום בשומע תפלה במי שהוא רוצה״ וכיוצא עוד7.

כיוצא בו הביא כמה פרטים מהלכות טריפות: ״האונות וחסרונם ויתרונם ויובש הריאה והממסה״ וכו׳, ו״שני קרומות יש למוח וכנגדן לביצים, ואמרו כמין ב׳ פולים יש מונחים על פי הקדירה, מן הפולים ולפנים מוח מן הפולים ולחוץ חוט השדרה״, ועוד כמה פרטי טריפה8.

על חשיבותם של הפרטים בדיני התורה מדבר החבר במקום אחר בדרך כלל: ׳׳עם שלא הוצרכו לטרוח במזונות ארבעים שנה, ולא בלבוש ולא בדירה, והם כאשר היו מן הרוב ומשה נמצא עמם, והשכינה אינה זזה מהם, והוא כבר צוה אותם בכללי המצוות, היעלה בדעת שלא ישאלו על פרטיהם ומחלוקתם עם השעות ויעתיקו פירושיהם ומחלקותם (״ויעתיקו ממנו פירושי הענינים על דקדוקיהם כראוי״. קול יהודה). וכבר אנו רואים “והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו” (״מורה זה על ביאור החוקים והתורות בפרט, כי זולת זה לא תקרא ידיעה״) וכו׳9. ולא לכל אלה דברינו מכוונים כאן. ענין מיוחד לכל אלה יש לבעלי המחשבה. ההלכה מעוניינת ללמוד דבר־מה. וללמוד מבחינה התורנית־ התלמודית: חידוש דין, הכרעה במחלוקת, בירור ספק, פירוש בסוגיא, וכיוצא. ויש ויש מה ללמוד אף מנקודה זו מספר הכוזרי.

*

קו התאריך – ומעמדו בהלכה :

תחילה למקראי קודש, יום השבת – הוא הדיון הכי חשוב, שמראשי המדברים עליו הוא הכוזרי. המדובר הוא לא על הלכה מהלכות שבת, הלכה חשובה ויסודית או פרט מפרטי הדינים, אלא על כל עיקר קביעותו של יום השבת.

״קביעא וקיימא״ היא השבת מששת ימי בראשית, ובכל זאת נפלו ספיקות עצומים היכןתחילה קביעות זו. איפה הוא הגבול בכדור הארץ, ממנו יתחילו מנין ימי השבוע. ״ואין להמלט ממקום משתתף תהיה תחילת מזרחו ואחרית מערבו״10.

״אין להמלט״! כלומר: נקודה אחת בכדור הארץ בהכרח שתשמש לתחילת המזרח וסוף המערב, באופן שבין מזרחה של הנקודה למערבה יהיה הבדל בזמן של עשרים וארבע שעות שלימות. אנחנו יכולים לבחור לנו כל נקודה שנרצה ולומר שכאן הוא הגבול, שכן אין תחילה ואין סוף בעיגול. אבל נקודה כזאת, בכלל, מוכרחת להיקבע. כיצד?

נסמן לנו איזו נקודה בתורת התחלה, זריחת החמה של יום הראשון, למשל, נניח, שהיא שם בו בזמן בשעה 6 בבוקר. מכיון שבכל מעלה ומעלה מ־360 המעלות של הכדור, השמש מתרחקת בארבעה רגעים (״דקות״), הרי שברובע הכדור, זאת אומרת: במרחק של תשעים מעלות, היא מתרחקת בשש שעות. באותה הנקודה שהצבנו לנו, השמש מקדימה בשש שעות לבוא מזמן ביאתה ב־90° הלאה, למערב הנקודה. לפי זה, בזמן זריחת החמה כאץ, הוא ב־90° למערב עדיין חצי הלילה. ובו בזמן, ב־180° מנקודתנו, הוא תחילת ליל ראשון. ב־270° – חצות יום השבת, וב־360°, כלומר: באותה הנקודה הראשונה עצמה מצד מזרח – זריחת השמש של תחילת יום השבת. הרי לנו הבדל במעת־לעת שלם.

או נאמר בלשון אחרת. אם זריחת השמש של יום ראשון כאן הוא בשעה 6 בבוקר, הרי שב־90° מכוון תהיה הזריחה בעוד 6 שעות; ב־180° – בעוד 12 שעות; ב־270° בעוד 18 שעות וב־360° – בעוד 24 שעות. בשעה שבנקודה זו עצמה למערב כבר תהיה זריחת יום שני, תהיה לצד מזרח מהנקודה זריחת יום ראשון. השאלה היא אפוא: היכן הוא אותו הגבול, היכן היא נקודת ההתחלה?

על מדוכה זו ישבו גם חכמי האומות. נמנו וגמרו והסכימו שבמעלה 180 לאורך גרינוויץ יהיה הגבול. מקום זה נמצא באוקינוס השקט, ושום בלבול וערבוביא לא יהיו מזה לבני הישוב. האניות העוברות את הגבול הזה ממערב למזרח מקבלות ״הוספה״ יום אחד, ואלו העוברות בכיוון הפוך מדלגות על יום אחד. אבל מכיון שגבול זה הוא הסכמי בלבד, הרי אין בכחו להשפיע על החשבון ההלכותי של הימים. השאלה מצדה ההלכתי במקומה עומדת.

נתחבטו בדבר עוד בדורות קודמים, ומתחבטים בדבר אף בימינו אלה. כיצד ינהגו העוברים ושבים באניות על האוקינוס השקט דרך המעלה 180 לאורך גרינוויץ בשמירת השבת? ואיך להתנהג במקומות שלא היה שם עד עכשיו שום ישוב, או ישוב יהודי על כל פנים, כל עיקר: לפי איזה סדר ימנו את חשבונם? דנו בדבר בכמה ספרים. מהם שהקיפו את כל סבך השאלות שבדבר, ומהם שהתעניינו רק בפרטים ידועים; מהם שירדו לעמקי הבעיות וצללו תהומות, ומהם שנגעו רק בראשי פרקים. וכאלה כן אלה- שיטת הכוזרי בראש דיוניהם.

״…ודע כי נפל מחלוקת בין הראשונים – כך מסיים הרדב״ז בתשובותיו11 את דיונו על שאלה זו – מאיזה מקום מתחיל היום וגם מאיזה מקום מתחיל יום השבת, עיין במה שכתב בספר הכוזרי ובעל יסוד עולם…״. עצם תשובתו היא: ״השבת נמסרה לכל אחד מישראל, שנאמר: ‘כי אות היא ביני וביניכם’ וכמו שאות הברית הוא לכל אחד ואחד כן השבת נמסר לכל אחד ואחד, וכיון שהשבת נמסר לכל אחד, בכל מקום שהוא, מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת״. האריך בדבר ומסיים: ״שהוא יתברך ציוה את השבת לישראל לכל אחד מהם או לכולם בכל מקום שימצאו, שהרי גלוי וידוע לפניו יתברך שעתידין בניו לגלות לקצוי הארצות ויהיה ביניהם מרחק גדול… אלא צריכים אנו לומר כי השבת נתן לכל אחד מישראל כפי מקומו שימנה ו׳ ימים שלמים וישבות בשביעי״.

פתרונו של הרדב״ז אינו ממצה את הבעיה כולה. ראשית: אלה הבאים מן המזרח אל המערב ולהיפך, אם יתנהגו כפי המקום שבאו לשם, הרי בפעם הראשונה לא יוכלו למנות ששה ולשמור שביעי. או שימנו חמשה וישמרו ששי, או שימנו שבעה וישמרו שמיני.

ועוד: מה לעשות באלה הבאים למדינה, שעד עכשיו לא היו שם יהודים תושבים כלל? תאמר: ימנו כפי חשבון הימים שיצאו משם? ובכן מה לעשות אם אלה יבואו לשם ממזרח ואלה ממערב (ובימינו, ימי המטוסים, ודאי שאין הדבר ״מופרך״ מצד המציאות)?

והמעיין בגוף דברי הרדב״ז יראה שבעצם לא נתכוין כלל לפתור שאלות אלו, אלא להסביר כיצד יתכן ״חילוק גבול״ כזה בין ״השוכנים במזרח להשוכנים במערב״, ״שמה הוא לאלו שבת הוא לאלו חול״. הסבר על כך, מצינו, אגב, בשלחן ערוך הרב בעל ה״תניא״12: ״…ואף שהימים והלילות משתנים לפי האקלימים וריחוק המדינות זו מזו ממזרח למערב אין בכך כלום… כי עת רצון שלמעלה ויחודים עליונים שבקריאת שמע ותפלה וקדושת שבת ויו״ט הוא למעלה מגדר המקום והזמן, רק שמאיר למטה לכל מקום ומקום בזמנו הראוי לו״. ואין כל זה ענין להשאלה היכן מתחיל המזרח והיכן מסתיים המערב.

דנו בשאלה זו עוד: ב״תפארת ישראל״ למשניות13; ב״מור וקציעה״ להריעב״ץ14; בשו״ת ״שואל ומשיב״15; בקונטרס ״דברי חכמים״16, שהוקדש כולו לבירור שאלה זו; ב״הצפירה״ תרל״ד, גליונות 3-1, מאמריו של החכם חז״ס; בספר ״מחשבות בעצה״ להרי״נ מטוראוו17, עמודים 136-129 ; בשו״ת ״בית אברהם״ להר״א הירשוביץ8‘ (מספר אשר עבר עליו בעצמו: ״ביום ב׳ פ׳ דברים שנת תרנ״ד יצאתי מתוך העיר סידני אשר באוסטראליה המדינה בספינה ההולכת לעיר סאן פראנסיסקו אשר במדינה קאליפארני. עש״ק חזון באנו לתוך העיר אקלאנד עיר הבירה אשר בנויזלנד המדינה. ש״ק בבוקר התפללתי שם בביהכ״נ, אחר חצות היום נסעה הספינה לדרכה. ביום השלישי ג׳ ואתחנן י״ב לחודש מנ״א בשעה הראשונה אחר חצות היום נדבקה מודעה על הספינה אשר בה יודיעו להנוסעים בספינה כי עתה עברו את המעלה הידועה בעהרינגס־שטראססע 180° לאורך גרענוויטש, על כן יחשבו היום ליום ב׳ בשבוע, וכאשר בא הש״ק היה לי מבוכה ביום השבת לחשבוני מיום צאתנו מסידנא, לכן שמרתי הש״ק פ׳ ואתחנן לקדשו בתפילה ועל הכוס מחשבון הימים שיצאתי מסידני, ולמחרתו ביום הראשון אשר אנשי הספינה יכנו את היום הזה לשבת נזהרתי ממלאכה בידעי נאמנה כי שבת היום ליהודים יושבי סאן פראנציסקא, וכן נהגתי ש״ק פ׳ עקב. אחרי כן בשנת תרנ״ו נקראתי להעיר יאקאהאמא עיר החוף במדינת יאפאן מהגביר משה גינצבורג, בלכתי משם נאבד ממני יום אחד לביאתי שמה, ובשובי ניתוסף לי יום אחד, הוא היום שאבדתי בלכתי לשם״); בשו״ת ״חקרי הלכה״ להגרש״מ מוהליבר19, עמודים ט-כ״ח; בשו״ת ״בני ציון״ להר״ד שפירא20; ועוד.

שאלה יסודית ו״חיה״ — וכל אלה שטפלו בדבר לא יכלו לדלג על הכוזרי. לא דרך אגב ולא ״מכללא איתמר״ — בארוכה דן הכוזרי21 על שאלת השבת, וממנה יתד ופינה גם לשאלת העברונות לפי שיטתו.

בפירוש ובהלכה – שתי נקודות אלו מעסיקות אותו בשאלה זו. פירוש בסוגיית הגמרא בראש השנה22 והלכה בתורת פסק. יסוד שיטתו, שהיא גם שיטת בעל המאור בראש השנה, פרק א, הוא: הגבול של ח״י שעות. כלומר: התחלת השבת היתה בארץ ישראל, בסיני או באלוש. בסיני נצטוו על השבת, וקודם לכן, באלוש, ירד המן בחול ושבת בשבת. ארץ ישראל היא באמצע הישוב במובן זה, שממנה עד ״ציץ״ (=סין) תשעים מעלות למזרח וממנה עד סוף הישוב למערב (חשבו אז שתחתית כדור הארץ מכוסה במים ואינו ישוב) שוב תשעים מעלות. ריחוק מהלך השמש מציץ, ״קצה הישוב״ במזרח, לארץ ישראל, הוא שש שעות. זאת אומרת, ציץ מקדימה בשש שעות. כאשר זורחת השמש בארץ ישראל הוא חצי היום בציץ. יוצא, שהריחוק מארץ ישראל לנקודת ציץ מעבר השני, בסיבובה של השמש 270 מעלות ממזרח למערב, הוא ח״י שעות. והוא המרחק היותר גדול שאפשר להיות מארץ ישראל עד סוף העולם. כשבארץ ישראל הוא חצות יום של שבת אז מתחילים קרוא שבת ציון. והוא ״סוף גדרי הקריאה, מפני שמה שיש אחריו הוא נקרא בשהוא מזרח למקום שממנו מתחילים הימים״. רוצה לומר : מנקודת ציץ והלאה לצד ארץ ישראל כבר איננו נחשב שמאחר ח״י שעות מארץ ישראל, אלא, אדרבה, שמקדים שש שעות. הוא שאמרו בראש השנה: ״נולד קודם חצות״ קובעים בו ראש השנה, לאחר חצות — אין קובעים. הטעם: ״צריך שיהא לילה ויום מן החדש״. פירוש: שעל כל פנים במקום אחד שבעולם כולו יהיה בו מולד הלבנה החדשה מתחילת הלילה ואילך (״לילה ויום״) של ראש השנה. כשהמולד היה בארץ ישראל בחצות היום (לא מאוחר מזה), נמצא שבאותו זמן היה במרחק הכי־גדול מארץ ישראל, בציץ, תחילת הלילה (מאוחר ח״י שעות). אם נקבע אותו יום לראש השנה, הרי שהיה אז המולד ״לילה ויום מן החדש״ לפחות במקום אחד. אבל אם בארץ ישראל היה המולד אחר חצות היום, נמצא שאף בנקודה אחת שבעולם לא היה ״לילה ויום מן החדש״ ולכן אין קובעים בו ראש השנה.

על דרך זה הוא מבאר אף מה שאמרו ״נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה״, כלומר: נולד בירושלים קודם חצות, בידוע שנראה בקצה המזרח סמוך לשקיעת החמה של יום שלשים, שהרי המולד היה בתחילת ליל שלשים. ולא נכנסנו כאן בבאור עצם שיטתו כל הצורך23.

לתכליתנו כאן די לנו, שלפי שיטתו יוצא, שנקודת סוף המערב ותחילת המזרח הוא תשעים מעלות למזרח ארץ ישראל (או: 270 מעלות למערב ארץ ישראל). באותה נקודה שממנה ולמערב הוא מאוחר ח״י שעות מארץ ישראל, וממנה ולמזרח הוא מוקדם שש שעות מארץ ישראל. בשעת חצות יום השבת בארץ ישראל, אזי ממערב לאותה נקודה הוא תחילת ליל שבת, וממזרחה – תחילת מוצאי שבת.

שיטת הכוזרי — וכאמור, היא גם שיטת בעל המאור בראש־השנה — לא כולם מסכימים לה. אם היסוד הוא פירוש הסוגיות האמורות בראש־השנה, הרי אף הפירוש אינו מוסכם. יש פירושים אחרים בראשונים. ביחוד הרבה להשיג על שיטת הכוזרי בספר ״יסוד עולם״ לר׳ יצחק הישראלי, תלמידו של הרא״ש24, אלא שהוא הבין קצת אחרת בדעתם של הכוזרי והמאור. והוא, ה״יסוד עולם״, לא קבע נקודה מסויימת להתחלת מנין הימים, אלא שהוא מתחיל מנין זה מקצה המזרח של הישוב, היינו מהתחלת הישוב ה״עליון״ של הכדור, שמשם והלאה הוא האוקיינוס. כמה חכמים הניחו, שגבול התחלת המזרח הוא במעלה 180 מארץ ישראל25. אף חז״ס קבע מסמרות, שנקודה זו היא הגבול. נוטה לדעה זו אף הר״א קלצקין מלובלין, בספרו ״חיבת הקודש״26.

נוחיות מסויימת יש בדעה זו, שהרי 180° מארץ ישראל הוא בלב האוקיינוס השקט ואין כל־ כך מקום להסתבך בערבוביא, שאלה מכאן ימנו יום פלוני ואלה מכאן יום קודם או מאוחר. אין כאן ישוב של בני אדם, ואין מוקדם ומאוחר. ״כל־כך…״, ולא לגמרי. קו זה, אמנם, ברובו הגדול חוצה את האוקיינוס, אבל עובר הוא דרך האי אלסקה. ואם אין עכשיו ישוב יהודי באלסקה, יתכן שיהיה שם פעם. ובכן האם נוכל לעשות באלסקה גבול: כאן שבת, ומכאן ואילך חול? לעומת זה יש ערך מיוחד לקו זה, שכן ארץ ישראל היא נקודת המרכז לפי חשבון זה. אם נקבע את ארץ ישראל למרכז, הרי שסוף המערב ותחילת המזרח היא ב־180° מירושלים (=145° למערב גרינוויץ). דעות שונות אחרות ישנן בהתחלת מנין הימים27.

הכתה גלים שיטת הכוזרי מבחינה מעשית בימינו אנו, בשנת תש״א. כמה מאות בני ישיבה מליטא ומפולין נמצאו אז כפליטים בקובא של יפאן. קובא זו נמצאת ב־100° למזרח ירושלים (=135° למזרח גרינוויץ). לשיטת הכוזרי והמאור, שהגבול בין מזרח למערב הוא 90° מירושלים, הרי שיום השבת שם הוא מאוחר – ביום שקוראים אותו יום ראשון. אבל לחשבון הרשמי, המוסכם בין יורדי אניות (180° מגרינוויץ), יום השבת בקובא הוא יום השבת הרגיל, בהקדמה של 6.40 שעות לגבי ארץ ישראל. והוא הדין לאומרים שהגבול הוא 180° מירושלים. בני הישיבה בקובא באו במבוכה, וקצתם שמרו שתי שבתות, יום השבת וראשון בשבת. כשהגיע קרוב ליום הכפורים שלחו טלגרמות לגדולי ירושלים: כיצד יתנהגו, אימתי יום השבת שלהם? ונחלקו הדעות. הגאון בעל ״חזון איש״ ז״ל, החזיק בכל תוקף בשיטת הכוזרי והמאור, ופרסם ספר מיוחד על כך בשם ״קונטרס ח״י שעות״. ולא עוד אלא שלדעתו ״כל הראשונים״ נוקטים בגבול זה של ח״י שעות. המחלוקת של ה״יסוד עולם״ עם הכוזרי והמאור היא, לדעתו, באי־הבנה, שביאר אותה לדרכו, אבל לדינא ״כל אנפין שוין: ״במדינת יפאן יום ראשון של הסכמתם (של האומות) הוא יום השבת, כיון שכבר נגמר שטח כדור העליון בתחילת האוקיינוס (לשיטתו, אם במקצת יבשה היא בתוך תשעים מעלות היא גוררת אחריה את כל חלק היבשה שעד הים, והקו אינו ביבשה ממש, אלא בין היבשה להים) ומדינת יפאן חוצה לשטח העליון, אמנם חלק יפאן הסמוך לסיביר וכן מדינת סין וכל סיביר בכלל שטח העליון ויום השבת משתווה עם הסכמתם״. אף הוא עמד והבריק לקובא לפני יום הכפורים, שחל אז ביום הרביעי: ״אכלו ברביעי, וצומו בחמישי״.

לעומתו יצא אז הרי״מ טוקצינסקי ז״ל, בתוקף להוכיח שהגבול הוא 180° מירושלים, בלב האוקיינוס השקט. אף הוא פרסם ספר מיוחד על כך בשם ״היומם״. והרבנות הראשית בירושלים קראה למועצה של גדולי תורה בארץ ישראל, ואחרי ששמעה דיונים רבים ודעות שונות החליטה פה אחד לבלי לשנות בקובא את יום השבת ויום הכפורים. מבלי לקבוע עמדה באיזו נקודה מתחיל מנין הימים, החליטו שעל כל פנים יפאן כולה, וקובא בכלל, אינה משנה את חשבון הימים בשביל שיטת הכוזרי והמאור.

וכך הבריקו לקובא, ורובם כן עשו שם. למן אז נתפרסמו שוב דיונים מעמיקים בשאלה זו ודעות שונות, ראה קונטרס ״סוד נקודה דלתתא״ בסוף ספרו של הר״י הלוי דונקלס על ירושלמי חלה28; ״קונטרס גבול יום״ להר״ב רבינוביץ תאומים ב״הפרדס״29; ועוד. והרא״ח הלוי צימרמן מניו־יורק פרסם ספר רב הכמות בבירורים מעמיקים על השאלה והסתעפויותיה בשם ״אגן הסהר״30. אף הרמ״מ כשר מתכונן לפרסם שוב ספר גדול על כך (נוטה לקו הבין־לאומי־גרינוויץ — לשיטתו שמן התורה אין בכלל קו־תאריך).

וכך ראינו את ההשפעה העצומה בהלכה עיקרית שהיתה להכוזרי עד ימינו אנו ועד בכלל.

1                      וראה בשו״ת ״שבות יעקב״, ח״ב סימן קעח: ב״יעיר אוזן״ להחיד״א, מערכת ה, אות נח: ב״דרכי הוראה״ למהר״ץ חיות, ח״ב: ב״אגרות            ראיה״ להגרא״י קוק ז״ל, מכתב ג; ועוד.

2                      מאמר ב, סימן כ.

3                      שם, סימן כא.

4                      שם, סימן כב.

5          שם, סימן נו.

6          מאמר ג, סימן יא.

7          שם, סימן יז.

8          מאמר ד, סימן לא.

9          מאמר ג, סימן לט.

10        כוזרי מאמר ב, סימן כ.

1[1]        ה״א, סימן עו.

2[1]        מהדורא תניינא, סימן א, סעיף ח.

3[1]        ברכות, סוף פ״א.

4[1]        סימן שד״מ.

5[1]        מהדורא רביעאה, ח״ב, סימן קנד.

6[1]        ווארשא תרל״ו.

7[1]        ברדיטשוב תרס״ב.

18                   ירושלים תרס״ה.

19                   ירושלים תש״ד.

20                   ירושלים תרצ״ח, סימן יד: ״הלכתא רבתא לשבת״.

21                   במאמר ב, סימן כ.

22        דף כ, ב.

23                   וראה מה שהאריכו בביאור שיטתו נושאי־כליו: קול יהודה, אוצר נחמד,          ר״ג בשכר ועוד.

24                   מאמר ב, פרק יז.

25                   הובאו דבריהם בספר ״דברי חכמים״.

26        סימן לו.

27        ראה אוסף כל הדיעות במאמרו של הרמ״מ כשר: ״השבת ומזרח      העולם״, ״הפרדס״ השיקאגאי, שבט תשי״ד

28                   ירושלים תשי״ג: מחזיק בשיטת הכוזרי ומרחיק לכת שהקו עובר ביבשה        עצמה ויש לשנות יום השבת אף באוסטרליה ובסיביר, מה שמחוץ        לתשעים מעלות מארץ ישראל.

29                   אייר תשי״ד.

30                   ניו־יורק תשט׳׳ו: ת״צ עמודים.

31                   מאמר ג, סימן מט.

32        כח ב.