הספרות התורנית

הספרות התורנית

הענפים והגבולות :

קשה לסמן בדיוק מוחלט את גבולות צורותיה השונות של הספרות התורנית. התחומים יונקים זה מזה. יונקים הרבה יותר משהמקצועות השונים של ספרות זו משפיעים ומקבלים כל אחד על חברו ומן חברו.

 אם חלקים חשובים של ״יורה דעה״ ו״חושן משפט״ נעוצים זה בזה, למשל:

בהלכות פסח הגעלת כלים – תערובת איסור ובליעת איסור.הלואה על המשכון – מכירת חמץ, וכדומה.

או שכמה הלכות משותפות ישנן גם:  ל״אורח חיים” – הלכות תפילין, גם ל״יורה דעה״ – הלכות ספר תורה. וגם ל״אבן העזר״ -כתיבת הגט.

הרי בכל זאת לעולם אין השיתוף יורש את מקומו של היחוד.מהצד האחד השיתוף בטל במיעוטו. היחוד רבה עליו ומבטלו, ומהצד השני אף אותן ההלכות ״הזרות״ גופן, בעצם, הרי אינן זרות כלל.

סוף סוף הרי במישרין, ולא בתורת אגב ו״איידי” הן שייכות לאותו המקצוע ולאותו המקום ששם נקבעו. ואם מקורן ושרשן של הלכות אלו נמצאים אף במקום אחר, אין זה פוגם בזכות השתייכותן לשאר בתי־אב של הלכה. הן נקלטות שם יפה.

אולם בנוגע לצורותיה המיוחדות של הספרות ההלכותית יש והן מטושטשות כל כך עד שקשה להכיר את אופיין וקלסתר פניהן.

יש, למשל, ספר שבעיקרו הוא מיוחד לפסקי דינים – והוא כולו פירושים ובאורים וחידושים. ויש להיפך.

הנה הר״ן בפירושו על הרי״ף הוא ביסודו מסוג המפרשים, וכמה הלכות גדולות למדו ממנו הבאים אחריו. ולא שמוציאים את ההלכות מתוך פירושו ואגב באורו, כדרך שמסיקים הלכות כאלו מפירוש רש״י, שברובו הגדול לא נתכוין לכתחילה לפסק הלכה כלל. הר״ן דרכו להסיק בעצמו את התוצאה ההלכותית. הוא מכוון לכתחילה את פני כל הבאור והמשא־והמתן לנקודה התמציתית של פסק ההלכה.

ונקח לדוגמא שני ספרים. לאיזה סוג שייך ה״קצות החושן״ ? לכאורה, לספרי הפוסקים, שהרי הוא בנוי כולו על ה״שלחן ערוך״. שלחן־ערוך חושן משפט. אבל בתוכנו ומהותו הוא מפרש ומסביר. מפרש התלמוד והראשונים, ומסביר את הנקודות ההגיוניות שבשיטותיהם.

ולפיכך אנו רואים בהיחס של הוגי תורה. לספר זה חזיון משונה: לומדים את הבאור מבלי המבואר! הרי זה באור על השלחן ערוך, ואלה העוסקים ב״קצות החושן״ אינם רואים הכרח לפניהם ללמוד גם את גוף ה״חושן״. את ה״חושן משפט״ עצמו לומדים, אלה המתמסרים לכך, לחוד, לשם פסק.

אף ה״תומים״ וה״נתיבות״ שייכים יותר לסוג המפרשים מאשר לפוסקים, אבל הם על כל פנים צרפו לחבוריהם גם מחלקה מיוחדת לפסקי ההלכות: ה״אורים״ (לה״תומים״) ו״משפט הכהנים״ (לה״נתיבות״). על כל סימן, על כל סעיף. ה״קצות״ אף זה לא עשה.

ולאיזה סוג שייך ה״עונג יום טוב״ אין כל ספק: לסוג ה״שאלות ותשובות״. כך הגדירו המחבר בעצמו, וכך הוא מבנה הספר מצדו הסדורי. אבל לא כך הוא כשנחדור לתוכו. ה״שאלה״ מבחינה המעשית אינה מעסיקה כל כך לא את המחבר ולא את המעיינים בו. אין ה״שאלה״ משמשת לו אלא יתד לתלות עליו את חידושיו הכבירים והשוטפים בעוזם. ולפיכך נתקבל הספר ביותר בין חוגי הישיבות מאשר בין הרבנים. הללו, הרבנים, מסתייעים בו, בספר זה, יותר לצורך העמקה בבירור הסוגיות מאשר לצורך הוראה למעשה.

המפרשים:

ומכל מקום אין ״השגת הגבולים״ צריכה לשמש מניעה לסימון המחלקות השונות של הספרות התורנית בכלל לסוגיה השונים – מפרשים, פוסקים, משיבים, וכיוצא.

שלש פנים למפרשים:

א) מהפרט אל הכלל.

ב) מהכלל אל הפרט.

ג) מחדשים ומפלפלים.

רש”י :

המפרש המופתי מהצביון הראשון, מפרש שלפניו לא קם ואחריו לא היה כמותו, הוא, כמובן, רש״י. אינו בא לכתחילה להקיף את הסוגיא בכללה, אלא פרטים פרטים, עקב בצד אגודל, הוא צועד בפירושו. כל חלק וחלק מהסוגיא, כל ביטוי וכל ניב, הוא מבאר בדייקנות, בפשטות, במתינות ובשקט, עד שהוא מוליך ומביא אותנו לתוך כל חדרי חדריו של הענין, מבלי שנרגיש כי מי שהוא מן החוץ נושא אותנו על כנפיו.

הפירוש והמתפרש נעשים מהותכים לגוף אחד. כחלק אורגני מהגמרא עצמה נעשה פירושו של רש״י. ההיקף, הסיכום של הסוגיא, בא אחרי כן ממילא, שלא במתכוין.

הרמב”ם :

דוגמא לדרך השניה ישמש לנו פירוש המשניות של הרמב״ם. אין הוא עוסק בפירוט המשנה למשפטיה הבודדים, אלא מקיף את עניניה העיקריים וממצה את יסודותיה הכלליים.

בעלי התוספות :

בדרך השלישית הולכים בעלי התוספות, הרמב״ן, הרשב״א, הריטב״א ושאר הראשונים. לא כספר החתום הם רואים את התלמוד לפני ההוגים בו, שיצטרכו סתם להעמידם על עצם פירוש הדברים.

הם יש להם עסק עם אלה, שהכוונה הפשוטה של התלמוד ידועה להם, אלא שקשה  להם דבר מה: ההגיון שבדבר, נקודת הסברא, סתירה פנימית או סתירה ממקום אחר, וכיוצא. ״מוסיפים״ הם על רש״י. מקשים־מתרצים, מחדשים פירושים, מסבירים ומאירים — כל אחד מהם לפי דרכו ולפי תפיסתו.

הבדל ענייני־מהותי זה שבין הדרך השלישית לאלו הראשונות גורם ממילא גם הבדל כמותי. טבע הדברים מחייב, שדרך זו תהיה ארוכה יותר. בחידושים־פלפולים אפשר, ויש גם שמוכרחים, להאריך הרבה יותר מפירוש פשוט, ויהא אפילו הנפלא ביותר, כזה של רש״י. וכך הוא באמת.

מקום צנוע תופס קיצורו המופתי של רש״י לעומת ה״דיבורים״ הארוכים של התוספות והרשב״א ודומיהם.

אבל מהצד השני דוקא רש״י הוא ש״מאריך״ יותר, כלומר: אינו מניח דבר גדול ודבר קטן מהמשנה והתלמוד שאינו מפרש אותו. מהחל ועד כלה. כל סוגיא וכל הסוגיא. ואילו המפרשים המחדשים יש ועל ענינים וסוגיות הם עוברים בשתיקה לגמרי. ואפילו באותן הסוגיות שהם עוסקים לא תמיד מקיף דיונם את כל חלקי הסוגיא. יש שחידושיהם מרוכזים רק על ה״סלקא דעתך״ שבסוגיא, ויש ששימת לבם מכוונת להמסקנא בלבד.

 

האחרונים :

בעקבותיהם של המפרשים־המחדשים הולכים כמעט כל המפרשים האחרונים.

אין זאת אומרת אמנם שהם כולם מחדשים באמת. יש ומי שהוא טוחן קמח טחון. אבל על כל פנים כסבורים הם כולם שהם יוצרים דבר־מה חדש בגמרא או בסברא. ו״העולם אינו גולם״. המפרשים שיש להם באמת מה להגיד נתקבלו ונתפרסמו, והאחרים – כלעומת שבאו הלכו, ורישומם לא ניכר.

להאחרונים נתרחב הרבה שדה העבודה. הראשונים עוסקים במשנה ותלמוד, והאחרונים – אף בדברי הראשונים, המפרש נעשה מתפרש. וגם כאן, כמובן, לא כל אנפין שוין.

ישנם כאלה שמתכוונים בעיקר לבאר את כוונת ה״ראשון” בלבד, וכאלה, שאגב דבריו של אותו ״ראשון״ הם מרצים את חידושיהם שלהם.

הרי שני מפרשים קלאסיים מהאחרונים: המהרש״א וה״פני יהושע״.

הראשון שומר בעיקר על ביאור כוונתם של רש״י ותוספות, והשני הסברת הענין היא לו העיקר. ה״פני יהושע״ עולה בהרבה על המהרש״א בעושר החידושים, בהיקף הסוגיות ובבירור השיטות, אבל המהרש״א מצטיין בדייקנותו ובקליעתו למטרת המכוון.

סגנונו המדוייק והנקי של המהרש״א יוכל לשמש למופת. אגב: בזמן האחרון, עם השתלטות ה״מהלך החדש״ של הניתוח ההגיוני בישיבות הגדולות, הזניחו את המהרש״א. אין מדברים על כך בפירוש, אבל כעין הסכמה אילמת שוררת: אין מעיינים במהרש״א ואין נושאים ונותנים בדבריו. וחבל מאד. הרבה היו יכולים בני הישיבות ללמוד מהמהרש״א מבחינת ההבנה ה״מקומית״.

 

הפוסקים :

השורה הספרותית של הפוסקים מתחילה עם שני ספרים חשובים מתקופת הגאונים – “שאילתות דרב אחאי משבחא ו״הלכות גדולות״ לר׳ שמעון מקיירא. השורה נמשכת דרך תקופת הגאונים, עוברת בכל השלשלת של ה״ראשונים״, מתחילתה ועד סופה, וחודרת בתקופתם של האחרונים ואחרוני האחרונים.

צורות שונות לפוסקי ההלכות. יש ולהדינים מצורפים המקורות והראיות, כדרך שנהגו ה״שאילתות״, הרי״ף ה״בית יוסף״ ודומיהם. ויש שהפסקים נתונים לפנינו קצובים וחתוכים, בצורה של ״הלכתא בלא טעמא״, דוגמת ה״שלחן ערוך״.

ושוב: יש והפוסק שם לו חוק ומשפט באחד המקצועות ההלכתיים בלבד ״ספר המקח״, למשל, לרב האי גאון, העוסק בהלכות מקח וממכר, או ״פסקי חלה״ להרשב״א וכיוצא בהם, ויש והוא משתרע על כמה מקצועות שונים ספר ה״כלבו״ למשל, וכדומה.

ועוד: יש וההלכות מסודרות בסדור הגיוני, פנימי, כאותו ״ספר המקח״ לרב האי גאון, שהוא מצטיין, אגב, גם בהגדרותיו המדוייקות, ויש שהן נערמות גלים גלים בלא כל סדר ומשטר.

עמודי התוך של ספרות הפוסקים שיצרו תקופות שלמות בשעתם, ושהשפעתם עוד לא נסתיימה – ואף לא תסתיים! – הם הרמב״ם והשלחן ערוך. סידורם המופתי, סגנונם הנקי, הגדרותיהם המדוייקות, והסמכות העצומה של מחבריהם, כל אלה עשו אותם לקנינים נצחיים של הספרות ההלכותית, וגם – של העם כולו. כקטן כגדול עוסקים בהם. היהודי מ״כל ימות השנה״ לשם המעשה אשר יעשה בפסק הלכה, ואדירי התורה בשביל לתלות עליהם שלטי הגבורים של חידושיהם. מסביב להם נוצרו ספרים למאות.

מהם שעוסקים ״בגילוי״ המקורות ומוצאי הדינים, ומהם שמוצאים להם מקום ברמב״ם או בשלחן ערוך להתגדר בפלפוליהם וחידושיהם.

ואף כאן יש שבא לפרש ונמצא מתפרש. הט״ז והמגן אברהם והש״ך הם הפוסקים המפרשים המקובלים של שני חלקי השו״ע הראשונים אורח־חיים ויורה דעה, ולבסוף חוברו ספרים מיוחדים, ודוקא חשובים, בתורת פירושים על המפרשים הללו עצמם – ה״פריי מגדים״, ״מחצית השקל״ ועוד.

לפעמים משמש השו״ע לנקודת־מוצא לשלשלת שלמה של מחברים המשיבים אחד על חברו. ה״פרי מגדים״, למשל, משיב על ה״כרתי ופלתי״, שמשיב על ה״פרי חדש״, שמשיב על הש״ך, שמשיב על הרמ״א, שמשיב על ״המחבר״ (מהר״י קארו, בעל השו״ע).

ועד כמה שהשו״ע עומד במרכז ההוראה מאז יצירתו ועד הנה, לא סגר בכל זאת את הדרך לפוסקים אחרים שיתקבלו אף הם כבני־סמך.

מלבד ״נושאי־הכלים״ הרבים של השלחן ערוך, שנחשבים גם לפוסקים, זכו כמה פוסקים עצמאיים להכרה מלאה. בעקבות השלחן ערוך אמנם הולכים כולם, אבל לא בתורת נושאי־כליו.

בחלק אורח־חיים נתפרסם ביותר שלחן ערוך הרב בעל ה״תניא״. הסברתו הנפלאה את עיקרי הטעמים והסברות של כל דין והלכה העמידו אותו על גובה מיוחד, שקשה למצוא דוגמתו.

בדורות האחרונים זכו שנים להכרה בתורת פוסקים: ה״משנה ברורה״ לבעל חפץ־חיים ו״ערוך השלחן״ להרי״מ אפשטיין מנווהרדק.

ספרי השו”ת:

ספרות רחבה ומסועפת מהווה זו של השאלות ותשובות. ראשיתה בתקופת הגאונים, ואחריתה, – לא, כהספרות התורנית בכלל, אף היא ״ארוכה מארץ מידה״ ואין לה אחרית, – המשכה הולך ונטווה אף בימינו. כשנתבונן בדבר נראה כי שלש מידות לה”שאלות ושלש לה״תשובות״.

לה״שאלות״ כיצד?

יש והשאלות אינן עובדות מן המציאות, אלא פרי רוחו של המחבר, שהמציאן לצורך ה״תשובות״. אמרו עליו, למשל, על אחד מראשוני האחרונים, מהר״י איסרלן בעל ״תרומת הדשן, שכל ה״שאלות״ שבספרו לא היו ולא נבראו, אלא הוא עצמו ״עשה״ אותן (ראה בש״ך יורה־דעה סימן קצ״ו, ס״ק כ׳:.״דהלא נודע שהשאלות שבתרומת הדשן עשה מהרא״י בעל התשובות בעצמו ולא ששאלוהו אחרים״).

ומידה אחרת יש: השאלות לקוחות אמנם מן המציאות, אבל לא מן החיים. כלומר: הקוריוזים של החיים הם שמוצאים להם את ביטויים בהשאלות, אבל לא החיים עצמם כמות שהם.

״שלא בדרא דאוני״ שקרה באיזה שטח של החיים הדתיים, ולרגל זרותו של המאורע לא בא זכרו מפורש בתלמוד או בפוסקים, ויש צורך ללמוד סתום מן המפורש, שימש ענין למשא־ומתן של הלכה בין גדולי הדור, שרישומו נשאר לדורות בספרי השו״ת של אותם הגדולים.

ויש סוג שלישי: שו׳׳ת, שהחיים הציבוריים והדתיים של אותה תקופה שבה חי המחבר משתקפים בהן ומתוארים על ידן. מתוך שו׳׳ת מסוג זה אנו למדים גם כמה גופי ״הלכות״ היסטוריות, אף על פי שלא ל״הלכות״ אלו נתכוין המחבר, ולא בהן ערכו המיוחד של הספר.

וה״תשובות״ אף הן שלש צורות להן:

יש והמשיב הוא רק מראה־מקום: שם ושם כתוב כך וכך על השאלה הנידונית. הדברים באים מפורשים, ואין מן הצורך להוכיח את הדבר בראיות.

תשובות מעין אלו אנו פוגשים הרבה בתשובותיהם של גאוני בבל. שתי הישיבות של סורא ופומבדיתא היו אז כמעט מקומות התורה היחידים, ומתפוצות הגולה, מחוסר ידיעה בתורה, שלחו לשם את כל ספיקותיהם, אפילו אלה המפורשים בתלמוד.

ויש שלצורך פתרון השאלה נחוץ ״לדמות מילתא למילתא״, להוכיח הדבר בהיקשים תלמודיים ובראיות שונות, אלא שההוכחות והראיות באות באופן ישר, פוגעות תיכף בנקודת השאלה. כאלו הן לרוב תשובות ה״ראשונים״.

ומנהג אחר נהגו הרבה מגדולי האחרונים: יחד עם בירור השאלה עצמה לכל צדדיה הם מוצאים לנחוץ לברר את סוגיות הגמרא בכלל על כל שיטותיה וחילוקי־דעותיה. המדובר, כמובן, הוא על אותן הסוגיות שיש להן קשר להשאלה, ולא באותן שבאו אצל משיבים אחרים בתורת ״הואיל ואתא לידן״.

וברכה מרובה הביא לנו מנהג זה. הספרות התורנית הרויחה הרבה מתשובותיהם המקיפות והממצות של ה״נודע ביהודה״, ה״חתם סופר״ ודומיהם.

ומה שמעניין: ישנם גאונים הידועים גם כמשיבים וגם כמפרשים, ובכל זאת כוחו של האחד יפה יותר בתורת משיב, ושל השני – בתורת מפרש.

הרי שני גאונים שחיו בזמן אחד: רבי יחזקאל הלוי לנדא מפראג (תע״ד-תקנ״ג) ורבי פנחס הלוי הורוויץ מפרנקפורט (ת״צ – תקס״ה). שניהם חיברו גם תשובות הראשון – ״נודע ביהודה״, והשני — ״גבעת פנחס״ וגם פירושי מסכתות הראשון – ״צל״ח״, והשני – ״המקנה־הפלאה״.

בתשובות כחו של ה״נודע ביהודה״ גדול באין ערוך יותר מה״גבעת פנחס” שגם לא נתפרסם כמעט, וכמפרש עולה ״המקנה־הפלאה״ בעומק סברותיו ובבהירות חידושיו על “הצל”ח” שיסוד הפלפול והחידוד לפעמים גובר בו.

המסדרים :

וסוג אחר בספרות התורנית — מסדרים. אינם באים לא לחדש ולא לבאר,לא לאסור ולא להתיר, אלא לעשות סימנים לתורה, לכוון וליישר ולסדר במסלול ידוע ענינים אלה או אחרים. גוונים שונים למסדרים.

הרמב״ם, למשל, סידר את כל תרי״ג המצוות בחלק השני מ״ספר המצוות״, ואף רבי משה מקוצי חיבר את ״ספר מצוות גדול״ (“סמ״ג”) שלו. אבל לא הרי ספר המצוות כהרי הסמ״ג. האחרון הוא פוסק, אלא שאת פסקי הדינים ערך לפי סדר המצוות. הסידור לא בא כתכלית לעצמה, אלא כאמצעי שימושי, מתודי. ואילו הרמב״ם כל עיקרו לא נתכוון בספר המצוות אלא לסידור מנין המצוות, שכן את ההלכות והפסקים נתן ב״יד החזקה״.

לסוג המסדרים יש להכניס את ספרי הערכין האלפא־ביתיים, שהחשוב ביותר ביניהם הוא הספר רב הכמות של ר׳ יצחק למפרונטי ״פחד יצחק״ בסידור סוגיות הש״ס נתפרסם הספר ״כסף נבחר״ (פראג, תקפ״ז), שאסף מאה וששים ענינים (״כללים״ בלשונו) מהש״ס, ובכל ״כלל״ סידר את הסוגיות המפוזרות בתלמוד על נושא זה בצירוף עיקרי שיטות הראשונים.

סידור נאה הוא אף הספר ״מלא הרועים״, אלא שכוונו הוא אחר: על כל כלל וענין הוא מסדר את דעות התנאים ואמוראים, מי מהם סבור כך ומי אחרת. בין המסדרים יש להכניס אף את ספרי הכללים של התלמוד, כגון הספר ״יד מלאכי״ וכיוצא בו. הם אמנם גם מחדשים הרבה בכלליהם, אבל החידושים עצמם הם בענינים סדוריים.

המכנסים והמאספים:

מטרה אחרת יש להמכנסים – עבודה כינוסית. לאסוף את הפזורים בחיבורים שונים. בענין מסויים עוסקים בהרבה ספרים, ומנין לדעת איפה לחפש והיכן למצוא אותו הענין? וכלום כל אחד בכלל יכול לרכוש לו כל הספרים? באים המכנסים ומושיטים לו מן המוכן. הם גם חוסכים טורח מרובה וגם מתווים את הדרך.

גדול המאספים הוא גאון ספרדי, ר׳ חיים בנבינישתי בספרו ״כנסת הגדולה״ בשמונה חלקים. החיד״א ב״שם הגדולים״ קובע: ״בלעדו לא ירום איש מורה הוראה הבקי בדרכי הוראה והוא מיראי הוראה את ידו בשום הוראה עד שילך מהרה לבית הכנסת ויראה מה בפיו״. בשביל יוקר מחירו לא נתפשט כל כך בין האשכנזים.

קמו בין חכמי הספרדים עוד כמה מכנסים, באמות מידה קטנה הרבה מ״הכנסת״, ומהם שנפוצו פחות יותר בין האשכנזים, כגון: ״עיקרי דינים״ ו״זכור לאברהם״ לר״א אלקלעי.

המכנסים המפורסמים ביותר עכשיו בעולם ההוראה הם ה״פתחי תשובה״ וה״דרכי תשובה״ (האחרון רק על ״יורה דעה״).

מאסף גדול מזמן האחרון, שנתפרסם ביותר הוא ר׳ חיים חזקיה מדיני(ה״חח״ם״) בשתי המחלקות של ספרו הגדול ״שדי חמד״: ״אסיפת דינים״ ו״קונטרס הכללים״ (מלבד השמטות בדמות ״פאת השדה״). כה״דינים״ כן ה״כללים״ מסודרים באלפא־ביתא. במחלקת ה״דינים״ אנו רואים אותו כמכנם גדול, בעיקר מספרי האחרונים, וב״כללים״ כמכנס וכמסדר כאחד. הספר כולו הוא בן ח״י חלקים.

המחקר התלמודי :

ושדה עבודה אחר התפתח בזמן האחרון, עם התגליות החדשות של כתבי־יד ישנים – המחקר התלמודי. אין המדובר כאן על החוקרים ההיסטוריים מסוגם של אלה העוסקים באותו דבר שקורין ״חכמת ישראל״. המכוון כאן לא לחקירות על זמנו ודורו וחייו של מחבר זה או אחר, ואף לא לחקירות על ״התפתחות״ דין זה או אחר בישראל.

אנו מתכוונים לחקר דברי הראשונים, זהות גרסתם וקביעת דעתם. אפקים חדשים נתגלו במובן זה על ידי פרסומם של המון ספרי ראשונים, שהדורות הקודמים לא זכו ליהנות מהם. מאורע גדול נתגלה לפנינו אף בדמות הספרות הגאונית, שבמשך כאלף שנה התגלגלה אי־שם במסתרי ה״גניזה״ הקהירית או בספריות ממלכתיות שונות. ואפילו התלמוד עצמו זכה לבירור כמה גרסאות נכונות ומתוקנות.