המלחמות לסוגיהם

המלחמות לסוגיהם

סוגי המלחמות :

מצינו במשנה1 הוזכרו שלשה שמות: רשות, מצוה וחובה: ״במה דברים אמורים — שחוזרים מעורכי המלחמה2 – במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאים… אמר ר׳ יהודה: במה דברים אמורים במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצאים…״.

במה נחלקו? פירשו בגמרא: ״רשות דרבנן זו היא מצוה דר׳ יהודה, מצוה דרבנן זו היא חובה דר׳ יהודה״. כלומר: אין מחלוקת ביניהם אלא בשם. את אשר חכמים קוראים רשות, קורא ר׳ יהודה חובה.

ושוב שם: ״מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה (שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד. רש״י) דברי הכל רשות. כי פליגי למעוטי נכרים דלא ליתי עלייהו, מר (ר׳ יהודה) קרי לה מצוה, ומר (חכמים) קרי רשות״.

וברמב״ם: ״אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה, ואיזוהי מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים (והיא החובה שאמרו בגמרא, וראה ב״כסף משנה״ ו״לחם משנה״ שם למה קראה הרמב״ם מצוה) ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העם כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות גדולתו ושמעו״3.

סוג מלחמה חדש הכניס כאן הרמב״ם. מלבד שתי המלחמות של כיבוש ארץ ישראל ולהרחיב גבול ישראל, אף מלחמה אחרת – מלחמת התגוננות: ״עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם״. הרמב״ם כולל אותה בתוך הסוג של מלחמת מצוה, שאין צורך בה בנטילת רשות מסנהדרין.

ב״כנסת הגדולה״4 תמה: בסוגיית סוטה5 מבואר, שמלחמה ״למעוטי נכרים דלא ליתי עלייהו״ נחלקו בה ר׳ יהודה וחכמים: לר׳ יהודה היא מלחמת מצוה ולחכמים מלחמת רשות. למה פסק אפוא הרמב״ם כיחיד נגד רבים?

אבל יפה כתב ב״שיירי קרבן״ על הירושלמי,6, ש״דבריו תמוהים׳׳: ״מי איכא למאן דאמר דעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם לאו מצוה היא, דהא אפילו ביחיד הנרדף איכא עשה ולא תעשה להצילו כדכתיב ׳לא תעמוד על דם רעך׳ וכתיב ׳והשבותו לו׳ זו אבידת נפש, והא דאמר בבבלי למעוטי עכו״ם דלא ליתי עלייהו, אין הפירוש כמו שהבין הרב בכנסת הגדולה דהיינו להצילם מיד צר שבא עליהם, אלא הפירוש שעושה מלחמה עם שכניו שיש לחוש שברוב הימים יעשו עמהם מלחמה, לכך עושה מלחמה עכשיו עמהם למונעם שלא יהיה בהם כח לבוא על ישראל״.

אף ה״לחם משנה״ הבין בדעת הרמב״ם, ש״עזרת ישראל מיד צר״ אין זו המלחמה ״למעוטי עכו״ם דלא ליתו״, שכן כתב, שהרמב״ם כלל המלחמה ״למעוטי עכו״ם״ בכלל ״להרבות בגדולתו (של המלך) ושמעו״, שהיא מלחמת רשות, ״דהכונה שייראו ממנו ולא יבואו עליו והיינו למעוטי עכו״ם דלא ליתו עלייהו״.

ב״בית הבחירה״ להמאירי7 כתב מפורש: ״לא נחלקו אלא שנלחמים עם אויביהם מחמת שיראים מהם שיבואו עליהם או שנודע להם שמכינים עצמם לכך שלדעת חכמים הרי זו מצוה, ולדעת ר׳ יהודה כל שלא באו רשות הוא״(ונראה שיש כאן ט״ס: במקום ״חכמים״ צ״ל ״ר׳ יהודה״ ובמקום ״ר׳ יהודה״ — ״חכמים״). נמצינו למדים: כשהעכו״ם כבר באו, לדברי הכל מצוה היא. דברים מפורשים יותר כתב המאירי בסנהדרין8: ״מלחמת הרשות ר״ל כל המלחמות שאינן לכבוש ארץ ישראל, והיא מלחמת שבעה עממין או שבאו האויבים על ישראל מאיזה צד, שכל אלו מלחמות מצוה הן… אבל שאר מלחמות שהוא עושה מעצמו מצד הרצון או כעס אויב9, או להרחבת גבולו או לפרסם גבורתו, הרי אלו מלחמת הרשות״.

אבל אם אין מסוגיית סוטה סתירה לדברי הרמב״ם, על כל פנים אף ראיה אין משם. נניח ש״עזרת ישראל מיד צר״ אינה בכלל ״למעוטי עכו״ם דלא ליתו עלייהו״, אבל היכן מצינו ש״עזרה״ זו מלחמת מצוה היא?

ואם מצד הסברא – אין דרכו של הרמב״ם במקרים כאלה לכתוב דין סתמי, אלא מקדים לו: ״יראה לי״. אלא שיפה כתב ב״מראה הפנים״ לירושלמי (סוטה, שם), שמקור מפורש להרמב״ם בירושלמי: ״רבי יהודה היה קורא מלחמת רשות (ב״פני משה״ מגיה: מצוה) כגון אנן דאזלין עליהון, מלחמה חובה כגון דאתיין אינון עלינן״. הרי ההבדל ברור: כשאנו הולכים עליהם — מלחמת רשות, כשהם באים עלינו — מלחמת חובה. ואת אשר ר׳ יהודה קורא חובה, קוראים חכמים מצוה, כמבואר בסוגיית בבלי שם.

ועדיין יש להבין: מצוה זו מה טיבה? המקור של ה״שיירי קרבן״ לא מספיק.

הכנסות למקום הסכנה בשביל היחיד :

מנין לנו מצות המלחמה ל״עזרת ישראל״, כש״העוזרים״ מסכנים את עצמם?

והרי מבואר בתוספות10, שבמקום ״דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך מסתברא שאין חייב למסור עצמו, דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי״. והדברים קל וחומר: ומה שם, כשמשליכים אותו על התינוק, שהריגת התינוק תבוא על ידי גופו הוא, בכל זאת מכיון שהוא אינו עושה בעצמו כלום, אינו חייב למסור עצמו, כל שכן כשרציחת האחרים באה שלא באמצעותו כלל, שאין לנו שיתחייב להצילם במסירת נפשו.

ולא זו שעל המצוה יש לשאול, אלא אף על ההיתר. הרי המאבד עצמו לדעת איסורו מפורש בתורה: ״ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש״11, ואסור להביא עצמו לידי חשש סכנה12, ואפילו במקום מצוה דעת הרמב״ם13 ש״כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו״ (ראשונים אחרים חולקים עליו בזה). ב״תפארת ישראל״ למשניות14 הוכיח אמנם, שמותר להכניס עצמו לספק סכנה בשביל לקיים מצוה15. אבל תנאי התנה: ״היכא דלא שכיח היזיקא״. ואם כן, אפילו שנאמר שכל מלחמה אינה מעמידה את האדם אלא בספק סכנה, אבל מכל מקום בודאי ש״שכיח היזיקא״ הוא.

ונחלקו בדבר הפוסקים. ב״כסף משנה״16 כתב, שחייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה בשביל להציל חברו. הביא את הדין בשם הירושלמי וסיים: ״ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק״. ובכן: לא זו שמותר, אלא שחייב, ואפילו בשביל הצלת יחיד, כל שכן בשביל הצלת רבים.

כתב כן אף ב״בית יוסף״17. ב״בית יוסף״, אבל לא ב׳׳שלחן ערוך״. הסמ״ע שם העיר על כך: ״כיון שהפוסקים הרי״ף והרמב״ם והרא״ש והטור לא הביאו בפסקיהן משום הכי השמיטוהו (״המחבר״ והרמ״א) גם כן״.

ובשו״ת הרדב״ז18 כתב בפשיטות שאין אדם מחוייב להכניס עצמו בספק סכנה בשביל להציל חברו, ״דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה״. הביאו את הרדב״ז ב״פרי מגדים״19 וב״פתחי תשובה״20. ב״פתחי תשובה״ שם הביא מה״אגודת אזוב״, שהוכיח, שכל הראשונים שלא הביאו את הדין של ה״בית יוסף״ בשם הירושלמי, אינם סוברים כן. אף ב׳׳שלחן ערוך׳ הרב בעל ה״תניא״21 הביא שתי הדעות וסיים ו״ספק נפשות להקל״. פסק כן אף ב״ערוך השלחן״22 (״ומיהו הכל לפי הענין ויש לשקול העניץ בפלס ולא לשמור את עצמו יותר מדאי וכו׳ וכל המקיים נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא״).

 

הכנסות למקום הסכנה בשביל הרבים :

אלא שכל זה בנוגע להצלת יחיד, כלום יש להבחין בין יחיד לרבים בדין זה? נחלקו בדבר שנים מבלי שאחד מהם ראה את דברי חבירו. ר׳ מאיר שמחה מדווינסק ורא״י הכהן קוק.

ב״אור שמח״23 כתב, שאפילו בשביל הצלת רבים אין לו לאדם להכניס עצמו לספק סכנה. ראייתו: הרמב״ם כתב, ש״הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם אפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה וכו׳ ואם יצא התיר עצמו למיתה״. עצם הדין מקורו במשנה24 ,אבל מה שהוסיף הרמב״ם ש״אם יצא התיר עצמו למיתה״, הוא, לדעתו, בשביל לתת טעם לדבר: כיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו לכך.

בספרו ״משך חכמה״25 הוסיף לבאר עם זה את הפסוק ״לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך״. רוצה לומר: שאילו היו המבקשים את נפשו חיים לא היה צריך לילך למצרים להציל את ישראל.

יש, לכשנרצה, מקום לפקפק בראיותיו של ה״אור שמח״. איסור יציאת הגולה מעיר מקלטו הוא פשוט בגדר עונש לשם כפרתו26 וגזירת הכתוב הוא שאפילו לדבר מצוה אינו יוצא.

הרמב״ם מוסיף דין: מכיון שאסור לצאת, ממילא אם יצא התיר עצמו למיתה וגואל הדם אינו נהרג עליו, אבל לא שזהו טעמו של דבר. תדע, שהרי לא חילקו בדין זה בין שיש כאן גואל הדם ובין שאיננו כלל (כאותה שאמרו בסנהדרין, מה ב: ״ומנין שאם אין לו גואל הדם…״)27. ראייתו מהפסוק בשמות ודאי שאינה יסוד לבנות עליו הלכה (וראה במפרשי התורה על הפסוק).

והגרא״י קוק ב״משפט כהן״28, מאריך הרבה בדבר ומבדיל בין רבים לרבים. סתם רבים, כל זמן שאין שם רוב האומה, דינם כיחידים, אבל להצלת כלל ישראל חייב אדם למסור עצמו בתורת הוראת שעה ו״מיגדר מילתא׳׳29.

״לצורך כלל ישראל הדבר גלוי לכל שבית־דין יתירו לצורך שעה״ ולכן ״אין צריך אפילו ליטול רשות מבית־דין. שכנגדו חלק עליו ואמר שלא מצינו ״למיגדר מילתא״ אלא להציל ישראל מעבירה ולעשות סייג לתורה, אבל הרב האריך לחזק דעתו בדברים נכונים (״הדבר תימה שיסתפק שום אדם על כך אם הדבר הנצרך להצלת כלל ישראל לא נקרא למיגדר מילתא״). ואם אין לנו היום בית־דין סמוכין להתיר הוראת שעה, הרי ״הדבר מוסבר הוא שבדבר גדול כזה, הצלת כלל ישראל, שליחותייהו קא עבדינן״, כמו שמקבלים גרים מטעם זה. וכל זה בהצלת כלל ישראל שלא בתורת מלחמת מצוה.

בנוגע למלחמת מצוה, מלחמה של ״עזרת ישראל״, יש לדבר גם יסוד אחר – משפטי המלוכה. לא על דבר שהוא משום כבוד המלך בלבד יש משפט המלוכה, אלא ״כל דבר כללי הנוגע לאומה וגם כל תיקון של הוראת שעה לגדור בפני עושי עולה הכל הוא בכלל משפטי המלוכה״. והוא מוסיף: ״נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה״. ביחוד אם קם שופט לישראל ו״כשמתמנה מנהיג האומה לכל צרכיה בסגנון מלכותי, על פי דעת הכלל ודעת בית־דין, ודאי עומד הוא במקום מלך לענין משפטי המלוכה הנוגעים להנהגת הכלל״ (וראה שם בארוכה בביסוס הדברים בראיות). ראיה גדולה יש להוסיף לדברי הרב מלשון הרמב״ן (בהוספותיו לספר המצות, בסוף מצות לא תעשה, הובאו דבריו למעלה): ׳׳מצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשות ו…״.

1          סוטה, מד ב.

2          ראה להלן, פרק ג.

3          מלכים, פ״ה ה״א.

4          אורח חיים, חידושים על הרמב״ם.

5          מד ב.

6          סוטה, פ״ח ה״י.

7          סוטה מג.

8          עמוד 50.

9          כוונתו שהאויב כועס, ומקדים ונלחם שלא יבוא עליו.

10                   סנהדרין, עד ב.

11                   בבא קמא, צא ב.

12                   ראה רמב״ם, רוצח פי״א.

13                   יסודי התורה, פ״ד ה״ד.

14                   ברכות, פ״א מ״ג.

15                   והביאו ב״פתחי תשובה״ ליורה דעה, קנז, ג.

16                   רוצח, פ״א הי״ד.

17                   חושן משפט, סימן תכו.

18                   ח״ג, סימן אלף נב.

19        אורח חיים, סימן שכח, ״משבצות״ ס״ק ז.

20        חושן משפט, תכו.

21        ח״ה, הלכות נזקי גוף ונפש.

22        תכו, ד. וראה עוד דיונים על כך: ב״העמק שאלה״ להנצי״ב, שאילתא             קמז, אות ד; בשו״ת ״עמודי אור״, סי׳ צו, אות ג; ועוד.

23        רוצח, פ״ז, ה״ח.

24        מכות, יא ב.

25        פרשת שמות.

26        ראה מכות, ב ב, ותוספות, י״א ב, בד״ה ״מידי״ וריטב״א שם. וראה ״אור שמח״ רוצח פ״ו הי״ב.

27        וראה ״תפארת ישראל״, מכות, פ״ב מ״ז.

28        סימנים קמב־קמד.