המלחמה בזמן הזה

המלחמה בזמן הזה

״בזמן הזה״ אין משמעותו כאן במובנו המצומצם, אלא במובן התורני. כלומר: בזמן שלאחר החורבן, בניגוד לזמן הבית.

העשין והלאוין של מלחמות מצוה ומלחמות הרשות, הלכותיהן המרובות ופרטיהן השונים, אינם ענין אלא למלחמות ישראל באויביהם.

משגלה יקרנו ונוטל כבוד מבית חיינו, לא היו לנו, עד תקומת מדינת ישראל בימינו, לא הוד מלכות ולא שלטון מדיני. לא בידינו טובנו ואין אנחנו בתורת עם מכריזים בגלות מלחמה על אחרים ולא אחרים מכריזים עלינו.

אבל אין זאת אומרת, שהמלחמות שהמלכויות מתגרות זו בזו, לא מצאו להן הדים בהלכה. אנו נפגשים במלחמות אלו בכמה שטחים הלכתיים.

מהם במה שמיוחד למלחמות של האומות, אחת בחברתה, בלבד, ומהם במשותף אף למלחמות של ישראל בזמן הבית: מהם שהוזכרו כבר בתלמוד ובראשונים ומהם שנתעוררו בספרות התורנית המאוחרת.

חרב של מלחמה פוגעת אף בתושבים, שאינם מהווים ״צד לוחם״. לפיכך דין התורה של ״וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם…״ (במדבר י, ט) חל אף על ״חרב של שלום״.

״על אלו מתריעין בכל מקום – ועל החרב״1. ובגמרא2: ״תנו רבנן, חרב שאמרו אינו צריך לומר חרב שאינו של שלום אלא אפילו חרב של שלום (״העוברת דרך אותה מלכות להילחם במקום אחר״), שאין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה, ואף על פי כן נכשל בה המלך יאשיהו, שנאמר (דברי הימים ב׳ לה, כא): ׳וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי׳…״.

ולשון הרמב״ם3 : ״כגון שערכו מלחמה עכו״ם עם עכו״ם ועברו במקום ישראל, אף על פי שאין ביניהם ובין ישראל מלחמה הרי זו צרה ומתענין עליה, שנאמר ׳וחרב לא תעבור בארצכם׳, מכלל שראיית המלחמה צרה״4.

ישראל בהשתתפות בצבא זר:

מלחמה של ״עכו״ם עם עכו״ם״ מעוררת שאלה יסודית: אם מותר לישראל להשתתף בפועל במלחמה זו, במקרה שאינה נוגעת באופן ישר לישראל?

מקור בראשונים לפתרון השאלה יש אולי לראות בתוספות עבודה זרה5, שעל מה שאמרו שם ״שלא יתחשב (ימנה) עמהם ואם נתחשב עמהם אסור״, כתבו: ״והר״ר אלחנן פירש להיות ממספר אנשי הצבא״.

אבל למעשה נתעוררה השאלה בספרות ההלכותית המאוחרת. עד אז לא היתה, כנראה, השאלה אקטואלית כל כך, או שהמלכות היתה מכריחה את אזרחיה להשתתף בפועל במלחמה זו, או, להיפך, שלא היתה מקבלת יהודים לצבא. בין כך ובין כך אין מקום לשאלה. על כל פנים: לא מצינו, שה״מתנדבים״ יפנו בשו״ת על כך לחכמי התורה.

אולם בשו״ת ״אמרי אש״ להר״מ א״ש מאונגוואר6 נשאל ״על מה שנהגו מכמה שנים בארץ הזאת ומאז התאמצו למצוא גבר אשר בעד רצי כסף יחפוץ וירצה ללכת אל הצבא, ולפי הנראה גם במדינות פולין יתאמצו לעשות כן, ואין פוצה פה לאסור״. המחבר דן על השאלה בשעת שלום ובשעת מלחמה ובשניהם הוא מתיר. ״אין היוצא למלחמה כמאבד עצמו לדעת, ח״ו, דאם כן היתה מלחמת רשות כמוסר עצמו לסכנה ועובר על ׳ונשמרתם׳ ולא היה אדוננו דוד המע״ה מרבה במלחמות הרשות״ (ואיני יודע מה ראיה היא זו: הרשות אינה מותרת אלא על פי מלך וסנהדרין גדולה דוקא). ומסיק: ״נהי דלמסור בעל כרחו נראה ודאי כי איסור חמור הוא, מכל מקום לשכור אנשים מדעתם מותר ומצוה״7.

לעומת זה כתב בשו״ת ״בית דוד״ לרז״ו לייטער8: ״אין כאן ספק שמי שעושה כן מרצונו בלי שום אונס וכפיה או סכנת נפשות שארצו נתונה בו ועל כל הנתינים להחלץ חושים – הוא נידון כמאבד עצמו לדעת״. אף הוא העיר מתוספות עבודה זרה9 והעיר חשש חדש: ״ובאמת אם ישראל הולך למלחמה הלא ילחום נגד ישראל במערכות שונאיו, שכמעט אין מדינה אשר לא ימצאו אחינו בני ישראל והם אנשי צבא. וראיתי בספר יוסף גוריון הגדול בתולדותיו המספר מסקיטאפאליס שאנס את היהודים הנמצאים בחיילותיו ללחום את יהודים אחרים ושהוא נגד הדת שלנו״10.

כהנים במלחמה :

בעיית הכהנים במלחמה עוררה דיון רחב אף בנוגע לזמן הזה. בימי המלחמה העולמית הראשונה פנתה ממשלת בריטניה להרב הכולל ד״ר הירץ בשאלה, אם על פי דת ישראל מותר לכהן להשתתף במלחמה, מאחר שיצטרך להיטמא למתים.

הרב השיב להיתר, ובמכתב ב״דזשואיש כרוניקל״ (מיום ו׳, י״א ניסן, תרע״ו) ביאר נימוקיו, שכן הותר להיטמא למת מצוה, ועוד טעמים.

לעומתו יצא הרב הרצוג (בעתון ״אכספרס״ (מיום ד׳, כ״א אייר, תרע״ו) והוכיח, שאסור לכהנים להשתתף במלחמה. הביא את הרמב״ם בשמיטה ויובל11 והעמיק־הרחיב בביאור שיטתו אם נוטלים הכהנים חלק בביזה ועוד.

ואחד הרבנים בלונדון12 יצא בחריפות נגד הרב הכולל, מתקיף אותו בביטויים קשים ומבטל את נימוקיו, מפלפל הרבה עם הרב הרצוג ולמעשה הוא מסיק להיתר.

המחבר דן אף בנוגע אם מותר הכהן ששב מהמלחמה לישא כפיו, מאחר שההורג את הנפש אסור בנשיאת כפים. אף בדין זה הוא מורה להיתר. דן בשתי השאלות (בנוגע לטומאת מת ולנשיאת כפים) אף בשו״ת ״בית דוד״13, הביא ממקומות שונים ולא העלה דבר ברור. בשאלת נשיאת הכפים דנו אף בספרים אחרים. ב״התעוררות תשובה״ להר״ש סופר מערלויא14 אנו קוראים: ״נסתפקתי בשעת המלחמה, שהיו בין אנשי המלחמה הרבה יהודים כהנים והוכרחו לירות בכלי מלחמתם על צבא השונאים כדי להרגם ולמעטם, ובהם היו גם כן יהודים, אם כאשר חזרו ממלחמה יכולין לישא כפיהם” מסיק להקל ״כיון שאינו יודע ברור שהרג הנפש וכיון שהיה באונס״15.

חיילות מלחמה שנכנסו לעיר :

חיילות המלחמה הנכנסים לעיר או ששמים עליה מצור גורמים לכמה בעיות הלכותיות. בטומאה וטהרה: ״תנו רבנן לגיון העובר ממקום למקום (״גדוד העוברים להילחם על בית מלחמתם״. רש״י) ונכנס לבית, הבית טמא, שאין לך כל לגיון ולגיון שאין לו כמה קרקפלין (״עור ראש אדם מת וזה למכשפות במלחמה״). ואל תתמה, שהרי קרקפלו של ר׳ ישמעאל מונח בראש מלכים״16.

וביין נסך: ״בולשת שנכנסה לעיר, בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות, בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך״17.

ובאישות: ״עיר שכבשוה כרכום (״מצור מתרגמינן כרכומא״. רש״י) כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות״18. ושם19: ׳׳אמר ר׳ זכריה בן הקצב: המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו נכרים לירושלים ועד שיצאו. אמרו לו: אין אדם מעיד על עצמו״20.

ושוב: ״שלשה דברים אמר ר׳ אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו: על עיר שהקיפוה כרכום – שהן בחזקת קיימין, אבל עיר שכבשה כרכום – נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים״21.

השפעתה של המלחמה על מצב האישות של בנות ישראל מרובה ביותר בגיטין ובעגונות. ״כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו״22, האשה שאמרה מת בעלי כש״מלחמה בעולם״23 וסוגיית ״עד אחד במלחמה״24 – הם המקורות העיקריים להשאלות המרובות, שבאו בפוסקים ובשו״ת בענייני גיטין ועגונות של מלחמה.

“אוכל כשר”:

״מאכל כשר״ היה מוסד קבוע בכל ערי ישראל, שגדודי צבא עם חיילים יהודים היו חונים שם. עני בישראל היה חוסך מלחמו בשביל ״מאכל כשר״ לחיילים יהודים. אלא שלרוב היו גדודי הצבא חונים בערים, שקהלות יהודיות אינן נמצאות בהן – ושאלת הכשרות של החיילים האלה מצאה הד בספרות ההלכה.

״בנידון הצעירים החרדים, העומדים להילקח לצבא ולהיות אז אנוסים לשבור רעבונם במאכלות אסורות, ר״ל -האם רשאים ליזון במאכלות אסורות מיד בהיכנסם, או שלא יטעמו מהם עד הגיעם לידי סכנה? ובהגיעם לידי מצב כזה, האם יהיו מחוייבים לברך על מאכלי פיגול?״

על כך דן הרי״ל צירלסון25. תשובתו היא, שמתחילה עליהם להתאמץ להתכלכל בלחם וזרעונים וכדומה, כדניאל וחבריו, שהיו ״בריאי בשר״, אף שהתכלכלו במאכלים אלה. אולם אם ירגישו, שכחם הולך ומתדלדל ויש לחוש לסכנה שעתידה לבוא, עליהם לאכול מאכלות אסורות ואף לברך עליהם תחילה וסוף.

לא כך סובר מחבר אחר26. אף הוא נשאל על ״אנשי הצבא אשר מוכרחים לאכול נבלות וטריפות אם מחוייבים לברך תחילה וסוף״. לאחרי שבירר, שמצד הדין האוכל דבר איסור באונם חייב אמנם לברך, סיים, שמכל מקום ״ודאי כמה פעמים היו יכולים להישמט שלא לאכול דברים האסורים, מעתה מי יכול לצמצם ולהבין עד כמה מיקרי אונס, לכן לדעתי לא שייך ברכה אצל ישראל בעלי המלחמה״.

ב״מחנה ישראל״ לבעל ה״חפץ חיים״ הקדיש שלשה פרקים27 ״לענין מאכלות האסורות״ לחיילים. מאחר ״שכהיום הממשלה אינה מכרחת לאיש הישראלי לאכול מאכלות אסורות, אם כן חל על איש הצבא מן התורה כל הזהירות שיש על שאר איש ישראל״. בארוכה הוא מבאר, שאין בזה כל ענין של פיקוח נפש וסכנה והוא מסביר ״גודל העונש של מאכלות אסורות״ ו״גודל השכר של השומר עצמו״ מהם.

תפילה במקום המלחמה :

מאסף ״תל תלפיות״ שהופיע בהונגריה. אסור להתפלל בתוך ד׳ אמות של מת או של קבר28, והנה שאלה: ״אחב״י בעלי המלחמה רובם כשרים וחסידים מחמת פחד המלחמה הסוער נגד פניהם, ובלב נשבר ונדכה אשר ד׳ לא תבזה רוצים לשפוך שיח זה קריאת שמע ותפלה בכל עת, ומהם אשר לבם נוקפם אולי יש כאן קבר של בני ישראל מחללי חרב, אשר בעוה״ר במקום שנפלו שם נקברים, ובעוה״ר כמעט אין אתר פנוי מיניה, וגם שמתים מונחים כאן חללים שעדיין לא נקברו״29. המחבר מאריך ומצדד להתיר להתפלל כשאי־אפשר במקום אחר.

ובדיני שבת: ״על דבר הקמיעות שנושאים אנשי הצבא כדי להגן מסכנתא, אם מותר לצאת בהן בשבת״30. המחבר נוטה לחלק בין כשהוא נמצא על שדה הקרב, שאז יש להתיר, ובין כשאינו נמצא שם.

 

פינוי קברי חללים :

ויכוחים רבים עוררה שאלה זו: ״על דבר פינוי עצמות של חללי חרב שנפלו במלחמה או אנשי הצבא שנקברו בבתי חולים או בשעת חולאים רעים ר״ל, אם מותר או מצוה לפנותם״31. דנו על הדבר מכמה צדדים: אם חללי המלחמה הם בגדר מת־מצוה שקנו מקומם, ואם יש על קברי המלחמה דין של ״קבר הנמצא״32 שמותר לפנותו, ואם יש כאן דין של ניוול המת33 ועוד. דן על הדבר גם ה״חזון איש״33א, וכתב שלכתחילה ראוי לקברם על מנת לפנותם, אבל גם אם לא התנו כן בפירוש מסתמא כך כוונתם, ש״לבם השבור (של בני המשפחה) מרגיש עגמת נפש יתרה במה שהוא קבור באדמת שממון ולא בבית הקברות״.

דיני ממונות במלחמה :

המלחמות הולידו כמה פעמים סיבוכים וסיכסוכים בדיני ממונות. רשמים מהמשפטים ה״מלחמתיים״ אנו מוצאים אף בתלמוד. ״לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה״34. כלומר: הלוקח מסקריקון בשעת ״הרוגי מלחמה״ מקחו קיים, ש״אגב אונסיה גמר ומקני״. דין זה נהג בשעה מלחמת טיטוס בלבד, מפני שהותר אז דמן של ישראל. והרי דין שנוהג בכל המלחמות. המחזיק קרקע של חברו שלש שנים אפילו שלא בפניו, והלה אינו מוחה, הרי זו חזקה, אבל אם היתה ״שעת חירום״ (״שיש תיגרה בין המלכיות״. רשב״ם) אינה חזקה35. הרמב״ם36 והשולחן ערוך37 הגדירו את ״שעת החירום״ ב״מלחמה ושיבוש דרכים״.

כלי נשק:

״אין מוכרין להן (לעכו״ם) לא זיין ולא כלי זיין ואין משחיזין להן את הזיין38. ״והאידנא דקא מזבנינן? אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עילוון״39.

 ״…מותר למכור כלי זיין לעבדי המלך וגייסותיו, מפני שעושים עמהם מלחמה עם צרי המדינה להצילה ונמצאו מגינים עליהם שהרי הם שרויים בתוכה״40.

ולענין טומאה וטהרה: ״כל כלי המלחמה טמאים, הכידון הניקון (״הברזל שבתוך הרומח״) והמגפיין והשריון טמאין״41.

ולענין שבת: ״לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת. ר׳ אליעזר אומר: תכשיטין הן לו. וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי, שנאמר (ישעיהו ב, ד): ׳וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״׳42. האידיאל הנבואי הנצחי של ״וכיתתו״ מצא לו כאן את ביטויו בהלכה.

כיום בארץ:

 במובן המצומצם של ״זמן הזה״ בנוגע למלחמה, כלומר: בימינו אנו, במדינת ישראל העצמאית, משוחררת מעול מלכויות ומשעבוד גלויות — הרי המלחמות ברור שיש להם כל דיני מלחמת מצוה וחובה43.

ומשתי בחינות: ״עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם״44 וכיבוש הארץ, שלדעת הרמב״ן45 זוהי מצות עשה מן התרי״ג (״והורשתם את הארץ וישבתם בה״), הנוהגת בכל זמן.

אותן השבועות הידועות שלא לעלות בחומה ושלא למרוד באומות, פקע כחן ובטל תקפן מיד עם הסתלקות השלטון הזר, מן הארץ, וחזרה מצות ירושה וישיבה למקומה.

וכבר ראינו46 שלמלחמת מצוה אין צורך בסנהדרין, ומקום המלך ממלא השלטון, שהנהגת העם והמדינה בידו.

1          תענית, יט א. ״חיילות ההולכין להרוג ולהשחית בכל מקרם״. רש״י.

2          שם, כב א.

3          תענית, פ״ב ה״ד.

4          וראה טור ושלחן ערוך, אורח חיים, סימן תקעו.

5          יח ב.

6          למברג, תרי״ב; יורה דעה, סימן נב.

7          וראה בשו״ת ״צמח צדק״ להרבי מליובאוויץ, יורה דעה, סימן נב.

8          ווין תרצ״ב: סימן עא.

9          ראה למעלה.

10        וראה ב״משנה ברורה״, סימן שכט, ס״ק יז: ״ודע דהיום כשבאו מהאומות שחוץ          לגבולנו לשלול שלל ולבוז בז בודאי מחוייבים אנו לצאת בכלי זיין אפילו על עסקי          ממון וכדינא דמלכותא וכו׳, דהיכא דאיכא חשש שמא יכעסו יושבי ארץ עלינו             מחללין שבת״.

11        ראה פרק ג׳ ממאמרנו.

12       הרש״מ אדלר בספרו ״מראה כהן״, סימנים קמז-קנ.

13        סימנים לח ועא.

14        בודאפשט תרצ׳׳ד: ח״ד סימן יא.

15        ראה עוד בשו״ת ״ויצבר יוסף״, גרסווארדיין תרצ״ו, סימן לו, ובספרים שציין שם

16        חולין, קכג א. ב״צפנת פענח״, מגילה, פ״ג ה״א, רואה מכאן ישוב לשאלה הידועה:       באיזו טומאה טימאו היונים את השמן שבהיכל בימי החשמונאים, והרי גוי אינו     מקבל טומאה בחייו? כיוון לכך אף ב״תורה אור״, הוספה ל״דגל התורה״, ווארשא             תרפ״ב, סימן א, והאריך בדבר.

17       משנה, עבודה זרה, ע ב, רמב״ם מאכלות אסורות, פי״ב הכ״ד: טור ושו״ע יו״ד,          קכט יב.

18        משנה, כתובות, כז א. וראה שם בגמרא וברמב״ם איסורי ביאה פי״ח הכ״ו תנאים       שונים (שהקיפו העיר מכל רוחותיה, ואין בעיר אף מחבואה אחת, ועוד

19        עמוד ב.

20        הסבר על כך ראה ב״אור שמח״, גירושין, פי״ב ה״ז.

21        משנה, גיטין, כח ב: רמב״ם גרושין, פ״ו הכ״ח ו־כ״ט? טור ושו״ע אהע״ז, סימן            קמא סעיף ט.

22        כתובות, ט ב.

23        יבמות, קיד ב.

24        שם, קטו א.

25        ״מערכי לב״, יורה דעה, סימן מג.

26        שו״ת מהרי״א, מארגעטן תרע״ג, אורח חיים, סימן טו.

27        כב־כז.

28        שו״ע יו״ד, שסז ג.

29        ״תל תלפיות״, תרע״ה, סימן קצה.

30        תרע״ו, סימן סט.

31        תרע״ו, בכמה סימנים.

32        ראה שו״ע יו״ד, שסג א.

33        ראה בבא־בתרא, קנד א. 38א       בבא־קמא, סימן יה, אות טו.

34        גיטין, נה ב.

35        בבא־בתרא, לח א.

36        טוען ונטען, פי״א ה״ב.

37        חושן משפט, קמג.

38        תוספתא עבודה זרה, פ״ב, ובגמרא שם, טו ב.

39       שם, טו א. ״נלחמים לשמור העיר ואת יושביה״. רש״י.

40       רמב״ם, עבודה זרה, פ״ט, ושלחן ערוך, יורה דעה, סימן קנא. וראה בשו״ת ״ים          הגדול״ להרי״מ טולידאנו, סימן נו.

41        כלים, פי״א מ״ח. וראה שם, פי״ד מ״ה, ובבא מציעא, פד א.

42        שבת, סג א.

43        ראה למעלה, פרק א.

44        ראה למעלה, שם.

45        ראה רמב״ן על התורה, פרשת מסעי, ובהוספותיו לספר המצות.

46        בפרק א.