מצוות וחיובים בזמן מלחמה

מצוות וחיובים בזמן מלחמה

מצות הקריאה לשלום :

מצות הקריאה לשלום נתייחדה לה פרשה בתורה (דברים כ, י-יח): ״כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. ואם לא תשלים עמך…״. הראשונים האריכו הרבה בביאור מצוה זו.

ביחוד מתבלטות כאן שתי שיטות: רמב״ם ורש״י. להרמב״ם1: ״אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת רשות ואחד מלחמת מצוה״.

במצות הקריאה לשלום נכלל אף דין זה: ״כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו, שנאמר ׳ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה׳, מפי השמועה למדו שבכך ציוהו״2.

הרמב״ן בספר המצות חושב דין זה למצות עשה מיוחדת: ״שנצטווינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור…״. ושני טעמים הוא נותן לעיקר הדין: ״כי בזה נלמד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה״; ״שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו״.

ב״מגילת אסתר״ כתב לישב דעת הרמב״ם שלא מנאה ל״עשה״ לחוד ״לפי שזה הוא חלק ממצות מלחמת הרשות וכבר נתבאר בשורש י״א שאין למנות החלקים״. אף ה״חינוך״, במצות הקריאה לשלום, כתב: ״וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת הרשות״. ב״מנחת חינוך״ נחלק עליו: אף במלחמת מצוה נוהג דין זה.

״לא תשחית את עצה״:

״לא תשחית את עצה״ נאמר בתורה ביחס לעיר נצורה. ״כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור״ (דברים כ, יט). הרמב״ן מונה המצוה גם בין העשין: ״נצטווינו כשנצור על עיר לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור, ואם נכרית אותם לבטלה דרך השחתה נעבור על עשה מוסיף על הלאו המפורש בו, והוא אמרו יתעלה ׳כי ממנו תאכל׳ מצות עשה, ׳ואותו לא תכרות׳ מצות לא תעשה״.

וב״מגילת אסתר״: ״נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמה שאמרו בספרי שהוא מצות עשה הוא לומר שעובר על השחתת האילנות בעשה (רוצה לומר: לאו הבא מכלל עשה) ולא תעשה, ולא שיהיה עשה באכילתם״3.

ומחלוקת אחרת יש בעיקר הדין. הרמב״ן במצוותיו ובפירושו לתורה4 כתב, שדוקא להשחית העץ לחנם ולבטלה אסור, אבל להצר על ידי כך להנצורים, כגון לבנות מהעץ מצור או שהאויב מתחבא תחת העץ או ניזון ממנו, מותר. אבל הרמב״ם בספר המצות5 וכן ״החינוך״6 כתבו מפורש: ״שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבותם…״.

ושוב מחלוקת: אם במלחמה על עמון ומואב נוהג דין זה? במלכים ב׳7, במלחמת מלכי ישראל ויהודה על מואב, ציוה אלישע: ״והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחוץ וכל עץ טוב תפילו…״.

הרמב״ם, בהקדמתו לפירוש המשניות, כתב, שזו היתה הוראת שעה על פי נביא. אולם רש״י במלכים שם כתב: ׳׳אף על פי שנאמר ׳לא תשחית את עצה׳ כאן התיר לכם שהיא אומה בזויה ונקלית לפניו, וכן הוא אומר ׳לא תדרוש שלומם וטובתם׳ אלו האילנות הטובים שבהם״. מקור הדברים הוא במדרש תנחומא, פינחס. הרמב״ן, תצא, הביאם בשם מדרש רבה8.

״רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת״ (דברים כ, כ – פסוק זה שימש ענין לכמה מחברים לדון בו במחלוקת הידועה של הרמב״ם והרשב״א אם ״ספק דאורייתא לחומרא״ הוא מן התורה לחומרא או מדרבנן. הרי כאן התורה כאילו אומרת בפירוש: דוקא אשר תדע שאיננו עץ מאכל מותר להשחית, אבל שאינו עץ מאכל אסור מספק. תירוצים שונים נאמרו בדבר9.

ולאו זה של בל תשחית, אף על פי שבעיקרו מדיני המלחמה הוא, ״לא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה״10. המקור בבבא קמא11ובמכות12 ועוד. ולא עוד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים ומאבד מאכל עובר בלאו זה, אלא שמלקות של תורה אין אלא בקוצץ אילנות13. בפוסקים באו כמה דיונים במקרה שצריך למקומו של האילן לבנות בית או שהאילן מזיק לאילנות אחרים וכדומה14.

״אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו״ :

״אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו״ (דברים כ, ג) הרי זה, לדעת הרמב״ם,לא תעשה. ״ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא ירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר ׳אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם׳, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ׳ולא ימס את לבב אחיו כלבבו׳…״15.

הראב״ד, בהשגותיו למנין המצות, והרמב״ן16 חולקים: ״זו הבטחה ולא מצוה״. ב״מגילת אסתר״. כדרכו, עומד לימין הרמב״ם: ״נראה לי שהנכון כדברי הרב, שהיא אזהרה מלירא מהאויבים בעת המלחמה, שאי אפשר שתהיה הבטחה כמו שאמר הרמב״ן, דמנין לו לכהן להבטיחם שלא יראו ולא יערצו מפניהם, כי שמא יפלו ביד אויביהם, ואי אפשר לומר שהתורה ציוותה להבטיחם כן, שהרי בכל מלחמה היו מעבירים הכרוז הזה ולפעמים היו נופלים ביד אויביהם ואז מה מקום להבטחה הזאת…״.

לעומת זה מונה הרמב״ן לאו אחר: ׳׳ולא ימס את לבב אחיו כלבבו״. עניינו: ״שנמנע הירא ורך הלבב מבוא במלחמה, שהוא לא יוכל בטבעו לעמוד בקשרי המלחמה ולסבול המכות והחרב וינוס ויהיה תחילת מפלה לעם״. מחבר בן זמננו17 חוקר: מהו יסוד הלאו להרמב״ם, בטחון או מסירת נפש? כלומר: החיוב הוא לבטוח בה׳ שינצל ולא יארע לו תקלה, או שמחוייב הוא למסור נפשו עד שלא יהיה איכפת לו סכנת חייו, אף אם תארע לו תקלה?

לשון הרמב״ם מורה: בטחון. ושתי סברות הוא אומר:

א) המפחד בכלל מפני הסכנה אינו עובר על הלאו, אבל אם פחדו בא מחמת שרואה ״גודל המחנה״ של האויב ורוב כוחו עובר ב״אל תירא״(״כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב מאד לא תירא מהם״ דברים כ, א), שנצחון המלחמה אינו תלוי בזה אם האויב הוא חזק או חלש, אלא בה׳.

 ב) האיסור הוא לא בסתם פחד, שהוא דבר התלוי בטבע האדם, אלא כשמביא עצמו לידי פחד על ידי הרהורים ומחשבות באשתו ובניו וכיוצא, כלשונו של הרמב״ם.

1          מלכים, פ״ו.

2          רמב״ם, מלכים, פ״ו ה״ז. מקורו מספרי.

3         וראה מפרשי ספר המצות, שורש ו.

4       שופטים.

5        לא תעשה נז.

6         תקכט.

7          ג, יט.

8          ה״מנחת חינוך״ הביא דברי רש״י במלכים וכתב: ׳׳וזה אצלי דבר חידוש מאד מאד וכו׳ ובודאי מצא רש״י כן באיזה מקום, ויש חידוש אשר הר״מ והרמב׳׳ן לא ראו דבר זה׳׳.

            ולא ראה שכן הוא בתנחומא ושהרמב׳׳ן באמת הביאו.

9          ראה שו״ת ׳׳בשמים ראש״, כסא דהרסנא, סימן קנד; ׳׳שואל ומשיב״, מהדורא קמא, ח׳׳ב, סימן קנו; ״מעין החכמה״, שופטים; מהר״ם שיק על תרי״ג מצות, תקכט; ׳׳משיב דבר״ להנצי״ב, חושן משפט, סימן ז; ועוד.

10        רמב״ם, מלכים, פ״ו ה״ח.

11        צא ב.

12         כב א.

13         רמב״ם, שם ה״י.

14         ראה ט״ז, יורה דעה, סימן קיז: שו״ת ״צמח צדק״ לרמ״מ מניקלשבורג, סימן מא; ״חתם סופר״, יורה דעה, סימן קב: ועוד.

15        רמב״ם, מלכים, סוף פ״ז.

16        לא תעשה, נח.