כיבוש על ידי ישוב

כיבוש על ידי ישוב

ידועים דברי הרמב״ן (בהוספות לספר המצות, מ״ע ד, ובפירושו על התורה, פרשת מסעי) במצות הכיבוש של ארץ ישראל — ״והורשתם את הארץ וישבתם בה״ (במדבר לג, נג) – שהיא מצוה הנוהגת לדורות, אף בזמן הזה, וכמו שאמרו: ״מעשה בר׳ אלעזר בן שמוע ור׳ יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים לנציבים אצל ר׳ יהודה בן בתירה ללמוד הימנו תורה, הגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל, זקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: ׳וירשת אותם וישבת בארצם’, חזרו ובאו להם למקומם ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה״ (ספרי, ראה), והוסיף בפאת השלחן (סי׳ א ס״ק ח), שהם, התנאים הללו, היו אחר החרבן, הרי שזוהי מצוה מן התורה לדורות, שעל מצוה דרבנן לא היו אומרים שהיא שקולה ככל המצות שבתורה.

והרמב״ן כופל ומשלש שם שהכיבוש היא מצוה לדורות, אלא שהכיבוש בלבד לא מספיק, חייבים גם לשבת בה, כי ״הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות״, ומצוה זו חלה על ״הארץ אשר נתן הא־ל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק ויעקב… ופרט אותה להם במצוה הזו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר ׳ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר בשפלה ובנגב ובחוף הים׳ וגו”, וחשב מצוה זו במנין של רמ״ח מצוות־עשה.

יש אמנם מי שרוצה לפרש בדברי הרמב״ן שאין כוונתו כלל לכיבוש מלחמתי, אלא כל יחיד שמתיישב בארץ מקיים מצוה זו, והכיבוש הוא במובן של ירושה, היינו הקמת הישוב בארץ נחלת האבות, בקצרה: ההתישבות.

אבל בסוף פרשת עקב, על הפסוק ״כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם מן המדבר והלבנון מן הנהר הגדול נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם״ (דברים יא, כד), כתב הרמב״ן, ומקורו מספרי, ש״החלק הראשון של הפסוק הוא הבטחה על הרחבת הגבולות מחוץ לגבולות ארץ ישראל, שאם כבשו כדין נעשו אף הם ארץ ישראל, והחלק השני של הפסוק, ׳מן המדבר׳ וכו’, הוא הגבול שאתם חייבים ל כ ב ש ו כמו שאמר ׳וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם׳ (שם יא, כג)״, וההבטחה ׳לא יתיצב איש בפניכם׳ היא על שני החלקים, בין על הרחבת הגבולות ובין על הארץ שבתוך הגבולות. הרי שהכל בכיבוש מלחמתי הדברים אמורים.

דעת הרמב״ן, אף על פי שסוברים כמותו כמה ראשונים ואחרונים (עי׳ תשב״ץ ה״ג סי׳ רפח ושו״ת מהרי״ט ח״ב יו״ד סי׳ כח, ועוד), מכל מקום אינה מוסכמת.

הרמב״ם לא הכניס מצוה זו במנין המצות, ובספר ״מגילת אסתר״ על ספר המצות כתב שהרמב״ם באמת חולק וסובר שמצוה זו של כיבוש הארץ לא נהגה אלא בזמן יהושע ודוד בלבד, ואף מצות הישיבה בארץ לא נהגה אלא כל זמן שהמקדש היה קיים, ולא בזמן הגלות, והסתמך על זה שבזמן הגלות הרי אדרבה יש השבועות שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו.

והנה בנוגע לשבועות כבר דברנו שעל כל פנים עכשיו שמדינת ישראל קמה ברשיון האומות אין שום שמץ חשש של איסור, ובנוגע לדעת הרמב״ם יש אומרים שאף הוא סובר שזו מצוה תמידית, אלא שלדעתו המצוה היא מדרבנן ולא מדאורייתא, ויש סוברים יותר מזה שאף להרמב״ם זו היא מצוה מן התורה לדורות, אלא שאינה נמנית למצוה מיוחדת במנין המצות.

ולסיכום — מתוך ארבעה סוגי המלחמה שהזכרנו בראשית דברינו: איסור, רשות, מצוה וחובה, שנים הראשונים אינם קיימים במלחמות שלנו. אין כאן לא איסור ולא רשות, אבל יש כאן מצוה וחובה.

ואף הם לא בכל השטחים הם שוים. שלשה סוגי שטחים לנו:

א) יהודה ושומרון, וגולת הכותרת להם עיר עז לנו, ירושלים העתיקה.

ב) מדבר סיני.

ג) רמת הגולן.

ובכן צד השוה אחד לכולם: מלחמת חובה או מצוה בתורת עזרת ישראל מיד צר.

אבל בנוגע לצד החובה והמצוה בתורת כיבוש הארץ יש הבדל ביניהם. מדבר סיני לא חלה עליו מצות הכיבוש, מלבד לדעת יחידים הסוברים שנחל מצרים הוא הנילוס. אבל המקובל להלכה היא דעת רב סעדיה גאון ורוב הראשונים והאחרונים שנחל מצרים הוא ואדי אל־עריש ומה שמעבר לואדי אל־עריש הוא בכלל הרחבת הגבולות, כמו כל חוץ לארץ, ולכך צריך תנאים מיוחדים (כיבוש כל הארץ וסנהדרין ועוד) שאינם.

ובנוגע לרמת הגולן, שבכלל סוריה תחשב, יש מקום לומר שכיון ולדעת הרמב״ן מצות הכיבוש היא על כל גבול האבות, הרי גבול זה מתפשט עד נהר פרת. אלא שכאן נפלנו בסבך אחר. סוריא היא כיבוש יחיד, ומחלוקת היא אם כיבוש יחיד שמו כיבוש. על גדרו של כיבוש יחיד אין כאן המקום, וזו פרשה בפני עצמה.

אבל בנוגע לירושלים העתיקה וכל יהודה ושומרון לית דין ולית דיין שזו ארץ ישראל ממש, ושתי המצוות חלות שם: גם עזרת ישראל מיד צר וגם כיבוש הארץ.