היחס למלחמה

היחס למלחמה

על המלחמה מבחינת ההלכה ניתן להאמר אמרה אחת של צדיק אחד. וכך אמר: התורה, כידוע, נדרשת בפשט וברמז, אבל יש שהפשט הופך להיות רמז, והרמז פשט.

הרי הפסוק ״כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ד׳ אלקיך בידיך ושבית שביו״(דברים כא, י), בזמן שישראל ישבו בארץ ישראל ומלכות ישראל היתה קיימת, היה הפשט של ׳כי תצא למלחמה׳ — מלחמה ממש, כפשוטה, אלא שבתורת רמז ידעו כי יש גם מלחמה פנימית בכל אחד ואחד, מלחמת היצרים, וכמו שאמרו: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע (ברכות ה א), ופירש רש״י: ״יעשה עמו מלחמה״, וכמו שכתוב: ״אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי״ (בראשית מח, כב), ובתרגום: בצלותי ובבעותי.

וכשחרב המקדש, ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואיש אינו נלחם בנו ואנו איננו נלחמים באחרים, ואומות העולם אמנם מציקים לנו ומריעים לנו, הא בבזתא הא בשביה הא במלקיותא, אבל אינם נלחמים, הפך הרמז לפשט: כי תצא למלחמת היצר ונתנו ד׳ אלקיך בידיך, כמו שאמרו: ״ואלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו, ליצר הרע״ (קדושין ל ב), אלא שבתורת רמז אנו יודעים שיש בפסוק זה גם ענין של מלחמה ממש, לשעבר, בשעה שהיינו בארצנו.

והנה כעת יש להמשיך את הקו הלאה ולומר שבימינו אנו שוב חזר הפשט למקורו הראשון. שוב יש מציאות של מלחמה ממש, כפשוטה, בארצנו, ואף ההבטחה האלקית קיימת: ״כי תצא למלחמה… ונתנו ד׳ אלקיך בידיך״, אלא שבתורת רמז עלינו לדעת שיש גם מלחמת היצר, ואף על מלחמה זו הובטחנו ״ונתנו ד׳ אלקיך בידיך״.

אין מהצורך לבאר, שהמלחמה בכלל אינה רצויה לפי התורה. הרי אף לדוד מלך ישראל נאמר: ״דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי״1. אפילו המזבח שנגע בו ברזל נפסל: ״המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם והברזל לקצר שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך״2. ״והרי דברים קל וחומר, ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים אמר הקב״ה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין עיר לעיר בין אומה לאומה בין ממשלה לממשלה על אחת כמה וכמה שלא תבוא עליו פורעניות״3.

נראים הדברים שנקודה זו של אי הזדווגות המקדש והמלחמה, משמשת ביאור פשוט להלכה אחת בירושלמי, שנתקשו בפירושה. ״מנין שהוא (משוח המלחמה) מתמנה כהן גדול? שנאמר: פנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם׳״4. ב״קרבן העדה״ כתב: ״דסלקא דעתך אמינא כיון שהוא משוח מלחמה אינו ראוי לבוא אל אהל מועד לשרת בקודש לעולם״. ותמהו עליו שנים מחכמי זמננו5: ״איזה הוה אמינא יש בזה לומר דאין משוח מלחמה יכול להתמנות כהן גדול, במה הוא גרע משאר כהן הדיוט״. ולא נתקררה דעתם עד שדחו את דברי ״קרבן העדה״ והשיאו את הירושלמי לכוונות אחרות. אבל באמת דבר גדול אמר בעל ״קרבן העדה״ בה״סלקא דעתך״ שלו. חשוב הוא אמנם משוח המלחמה יותר מכהן הדיוט וקודם לו במעלה, אבל בנוגע ״לבוא לאוהל מועד לשרת בקודש״ יש ״הוה אמינא״ גדול, שאינו ראוי. אנו שומעים ב״הוה אמינא״ זה הד קולו של דבר ד׳ לדוד המלך: ״ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי״ (דברי הימים א׳ כב, ח).

1                      דברי הימים א כב, ח.

2                      מכילתא, יתרו.

3                      שם

4                      מגילה, פ״א ה״י

5                      בספר יריעות שלמה קיידאן תרצד עמ 132 ובספר הר אפרים על הוריות ירושלים ת”ש סימן יח.