בגדר החיוב של תלמוד תורה

בגדר החיוב של תלמוד תורה וידיעתה

תלמוד תורה וידיעת התורה – שתי מצות הן.למוד בלי ידיעה יתכן בשתי פנים: או שכבר יודע את כל הלכות התורה כולן, וכאותה ששאל בן דמה, בן אחותו של רבי ישמעאל, את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי את כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמה יוונית?1

או בעם הארץ כזה, שאפילו שהוא לומד אינו מבין כלום ואינו רוכש לו שום ידיעה.

ובשני האופנים יש מצות הלימוד. על בן דמה קרא ר׳ ישמעאל את המקרא: ׳לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה׳2, ועם הארץ מברך ברכת התורה כשעולה לקריאה, אף על פי שאינו יודע לקרות3.

״אם מוציא בשפתיו, אף על פי שאינו מבין אפילו פירוש המלות מפני שהוא עם הארץ, הרי זה מקיים מצות ׳ולמדתם׳, ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים, וכן כשעולה לספר תורה״4. אמנם הגבלה יש בדבר: ״במה דברים אמורים, בתורה שבכתב, אבל בתורה שבעל פה אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל״5, אלא ש״יש לו לאדם לעסוק בכל התורה גם בדברים שלא יוכל להבין, ולעתיד לבא יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעולם הזה ולא השיגה מקוצר דעתו״6.

אבל על כל פנים נמצינו למדים, שאם בשעת הלימוד הוא מבין את הדברים, הרי כבר הלימוד בעצמותו הוא מצוה, מבלי קשר עם זכרונו וידיעתו. ההבנה מגדירה את הלימוד, והידיעה היא תוצאה מהלימוד. ומצוה יש בידיעת התורה מלבד עצם הלימוד.

״כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו״7. הרי שאפילו כשלומד, אלא ששוכח וחסרה לו הידיעה, נענש. ולא עוד אלא שעובר על לאו של תורה: ׳׳רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים״ (דברים ד, ט), ו״כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה״8.

אמנם אינו עובר על שכחה מחמת אונס (״כגון שטרוד הרבה בפרנסתו והעתים שקובע לו אינם מספיקים לו לחזור על כל לימודו״9), או על שכחה מחמת שתקפה עליו משנתו, ואינו חייב ״עד שישב ויסירם מלבו״10, אבל סוף סוף על העדר הידיעה אין הלימוד כשהוא לעצמו מחפה. הוא שאמרו: ״שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד״ 11.

מנין המקור בתורה לשתי המצות הללו? כשנדקדק בדבר נראה, שחמשה פסוקים עיקריים נאמרו במצות תלמוד תורה, וכל אחד מהם מורה על חלק מיוחד מהמצוה.

ואלה הפסוקים: ׳ולמדתם אותם את בניכם׳, ׳ושננתם׳; ׳ודברת בם׳12; ‘ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם’13; ׳והגית בו יומם ולילה׳14.

 ”ולמדתם”15 היא מצות עשה שעל האב ללמד את בנו תורה16. פרטים רבים במצוה זו, שאין המדובר כאן על אודותיה.

׳׳ולמדתם… לעשותם׳׳, זוהי מצות כל אדם מישראל ללמוד בעצמו17 ׳׳ושננתם׳׳ מורה על הידיעה, וכך אמרו: ׳׳׳ושננתם׳, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך…׳׳ ואף על פי שעיקרו של ׳׳ושננתם׳׳ נאמר ׳׳לבניך׳׳ (׳׳בניך — אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויין בנים, שנאמר (מלכים ב׳ ב, ג): ׳ויצאו בני הנביאים׳׳׳18) מכל מקום ׳׳מ׳ושננתם׳ למדנו גם שמצוה על האדם ללמד עצמו, כדתניא בקידושין: ״׳ושננתם׳ — שיהיו דברי תורה…״19.

על אותה שאמרו שיכול אדם לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית20, כתב הר״ן: ״לאו דוקא דבהכי מיפטר, שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו, ואמרינן בפרק קמא דקידושין, תנו רבנן: ׳ושננתם׳, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר וכו׳, וקריאת שמע שחרית וערבית לא סגי להכי״. רוצה לומר: אף אם קריאת שמע תוכל לפטור ממצות עצם הלימוד, אבל אינה פוטרת ממצות הידיעה, שהרי קריאת שמע אינה מספיקה לדעת להשיב לשואל דבר.

הא למדת, שעל אי־הידיעה מחמת פשיעה עוברים בעשה ולא תעשה: ״ושננתם״ (עשה) ו״השמר״ (לאו). ״ודברת בם״ מורה על חיוב התמידי ללמוד תורה יומם ולילה: ״בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״21.

וכך אמרו: ״׳ודברת בם׳ (״בם בדברי תורה״. רש״י), עשה אותם קבע ואל תעשם עראי״, ו״השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר: ׳ודברת בם׳, בם ולא בדברים אחרים״22. מה מלמדנו אפוא ״והגית בו״? שאפילו אם הוא טרוד הרבה בפרנסתו ואינו יכול ללמוד תדיר, מכל מקום חייב לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה, אפילו פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית23.

ועל זה הוא שאמרו ש״בשעת הדחק, שהטרדה גדולה יותר מדי ואין לו פנאי אפילו לפרק אחד, יכול לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית לקיים מצות והגית בו יומם ולילה ביום ההוא שהוא שעת הדחק ואי אפשר בענין אחר״24.

ולשון הרמב״ם: ״כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה״25. רוצה לומר: אפילו שהוא טרוד ועסוק, חייב על כל פנים בקביעת עתים לתורה.

בנוגע למנין המצות בחשבון רמ״ח ושס״ה, יש הבדל דעות בין הראשונים. הרמב״ם מנה הכל במצות־עשה אחת: ״שציונו ללמוד תורה וללמדה, וזהו הנקרא תלמוד תורה״, וכלל בו גם הלימוד לבנים וגם הלימוד לתלמידים וגם ״שיהיו מחודדים בפיך״, והוסיף: ״וכבר נכפל זה הציווי פעמים רבות… וכבר נתפזר הציווי והזרוז על מצוה זו במקומות רבים מן התלמוד״26. נמשך אחריו אף ה״חינוך״27.

ולמה לא מנו על כל פנים הלאו של ״השמר לך פן תשכח״? ביאר הרב בשו״ע שלו: עיקר הדין שלא ישכח, הביא הרמב״ם: ״וחייב לשלש את זמן לימודו כו׳ כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה׳׳28, וממילא משמע שגם בתחילת לימודו צריך לחזור כל כך שלא ישכח, שאם לא כן לא יועילו לו אחר כך עתים מזומנים, והלאו שאמרו הוא אסמכתא29.

אולם רבים ממוני המצות חשבו את הלאו הזה במנין הלאוין: הסמ״ג30 הסמ״ק31, הרשב״ץ32, יראים השלם33 ועוד34. אף בענין העשין יש ממוני המצות שחשבו כמה עשין: רב סעדיה גאון מנה שני עשין: ללמוד וללמד35, ויש שמנו גם לימוד לבנים לחוד ולימוד לתלמידים לחוד וגם ושננתם במובן שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך לחוד36.

כשתימצי לומר, יש בידיעת התורה עצמה שני מובנים — הידיעה בתכלית לעצמה, והידיעה בתורת אמצעי למעשה. למען דעת הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון. ולכן אפילו נשים הפטורות ממצות תלמוד תורה (״ולמדתם את בניכם, ולא את בנותיכם״37), מכל מקום חייבות ללמוד אותם הדינים שהן חייבות בהם38. ומטעם זה נשים מברכות ברכת התורה39, לפי ש״חייבות ללמוד דינים שלהן״40. כלומר: חיוב הלמוד לצורך העשיה.

הגדיר יפה את ההבדל בין למוד הנשים ב״דינים שלהן״ ללמוד האנשים, בשו״ת ״בית הלוי״ לרבי יוסף דוב מבריסק ז״ל41: ״נשים בלימודן אינן מקיימות שום מצות עשה, רק הוה מבוא לקיום המצות, ונמצא דהלימוד אצלם הוי מבוא להתכלית שהיא קיום המצות ולא הוי תכלית בעצמו, אבל באנשים הוי הלימוד גם מצות עשה מעצמו וכמו הנחת תפילין וכדומה, ונמצא דהוי ב׳ בחינות, מבוא להמצות וגם תכלית בפני עצמו״.

סמוכים לדבריו הביא מהתוספות42, על אותה שאמרו: ״אנשים באו ללמוד, נשים לשמוע״: ״דמצוה לשמוע הנשים, כדי שידעו לקיים מצוה״.

אף הוא פירש עם זה את המאמר: ״בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ששים ריבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע״43. מה טיבה של ״הקדמה״ זו ולמה דוקא בשביל ״שהקדימו״ זכו לשני הכתרים?

עם האמור יובנו הדברים. אילו היו ישראל אומרים ״נשמע ונעשה״ לא היה במשמעות קבלתם אלא עול מצות בלבד, אלא שמכיון שאי־אפשר לדעת איך לקיים המצות מבלי התורה, ממילא צריכים ללמוד בתורת ״מבוא ואמצעי״ להתכלית, וזהו: ״נשמע״ כדי לדעת איך ״נעשה״. אבל עכשיו שכבר אמרו ״נעשה״, וממילא כבר אנו יודעים שצריכים ללמוד בשביל העשיה, כדרך שהנשים חייבות ללמוד ״דינים שלהן״, ואם בכל זאת אמרו אחר כך אף ״נשמע״, הרי זוהי קבלה חדשה על התורה בתורת תכלית בפני עצמה.

אפשר היה לחשוב, שמכיון שכן, אף חובת הידיעה של האנשים אינה אלא בתורת ״מבוא להתכלית, שהוא קיום המצות״, אלא שיתרה מצות האנשים בכך, שיש בה גם המצוה של עצם הלימוד, מבלי קשר עם הידיעה. ואם כך הוא הדבר, אז במצות שאינן נוהגות בזמן הזה, כקדשים וטהרות וכיוצא, ישנה רק המצוה של עצם הלימוד ולא עוד.

אבל אין הדבר כן. לא בלבד הלימוד הוא ״תכלית בפני עצמה״ באנשים, אלא אף הידיעה. ולא בלבד הידיעה במצות הנוהגות, אלא אף הידיעה במצות שאינן נוהגות.

 ״…ויש מהמון עם שאומרים מה לנו למצות סדר קדשים, קל וחומר למצות סדר זרעים ולמצות סדר טהרות ולדברים שאין נוהגין בזמן הזה, אל יאמר אדם כן, כי המצות אשר ציוה אדון העולם יש לידע יסודותיהם, אף על פי שאינם צריכין עתה, כי על כל המצות נצטוינו ׳ולמדתם אותם׳, ונאמר ׳שמור את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם׳, ונאמר ׳ושמרתם מצותי ועשיתם אותם׳, הא למדת שהשמירה והעשייה שני דברים הם, כי אין שמירה אלא בלב, שנאמר ׳כי תשמרם בבטנך׳, וכן אמרו רבותינו: ׳ושמרתם׳ זו המשנה, ׳ועשיתם׳ זו העשייה, יש אדם שילמוד כל ימיו ולא יכול להשיג לדעת מצוה אחת כמאמרה בעל פה מחמת אורך הגמרא ופלפולה, ומצוה אחת מפוזרת הנה. והנה והתורה הזהירה ׳ושננתם לבניך׳ שיהיו מצות התורה מחודדין בפיך…״ – אלה דברי הר״מ מקוצי44.

והרב ב״שלחנו״45 האריך להוכיח בכמה ראיות שבכלל ידיעת התורה היא אף הידיעה של זרעים, קדשים וטהרות, ״שלא ישכח דבר מהם״, ו״מצות ׳ושננתם׳ וכן לאו ד”פן יסורו” קאי אכל התורה כולה שבעל פה שהיא פירוש כל התרי״ג מצות שבכתב גם שאינן נוהגות עכשיו וגם המסורות לכהנים ולמלך״. אף הוא הבדיל להלכה בין מצות ידיעת התורה כולה למצות ״והגית בו״, שמצות ״והגית״ נדחית מפני מצוה אחרת שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים46, מה שאין כן מצות ידיעת התורה, שלא נדחית.

ושלשה כנגד שלשה. כשם ששלשה חלקים בלימוד — הלימוד, הידיעה לעצמה, והידיעה לצורך מעשה, – כך שלשה חלקים בהנלמד: מקרא, משנה ותלמוד.

וכך אמרו: ״אל תקרי ׳ושננתם׳ אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד״47. שילוש זה לפי רש״י הוא: חלוקת ימי השבוע. לתוספות: ״בכל יום ויום עצמו ישלש״. ברמב״ם ושלחן ערוך מוגדר יותר: ״זמן למידתו״ שבכל יום ישלש. בנוגע לשליש המקרא כתבו התוספות שאנו סומכים על זה שאמרו בסנהדרין48: ״מאי בבל? אמר ר׳ יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בגמרא״. ״אנו פוטרים את עצמנו״ מלימוד תורה שבכתב בזה שאנו עוסקים בכל יום בלימוד תלמוד בבלי, שבלול בהכל49.

ושליש במשנה מהו? ברמב״ם ושלחן ערוך הגדירו: ״תורה שבעל פה״. והרב ב״שלחנו״: ״שליש במשנה, שהן הלכות פסוקות בלי טעמים שבכל המשניות וברייתות ומימרות האמוראים שהן פירוש התרי״ג מצות שבתורה בכל תנאיהם ודקדוקיהם ודקדוקי סופרים, ובזמן הזה גם הלכות פסוקות של פסקי הגאונים הפוסקים כמו הטור והשלחן ערוך והגהותיו בכלל משנה יחשבון”50.

על גדרו של התלמוד נחלקו. ברש״י מבואר שהוא ״סברות וטעמי סתימותיהן של משניות ולתרצם במה שסותרות זו את זו״. כך ביאר רש״י אף בשאר המקומות שהוזכר בהם גמרא: ״סברת טעמי המשניות שממנו יוצאות הוראה״51. ״גמרא התלויה בסברא שהיו נותנים לדברי משנה טעם״52. בקצרה: הטעמים של ההלכות.

ובניסוחו של הרב: ״ושליש בתלמוד המבאר טעמי ההלכות שבמשניות וברייתות ומימרות האמוראים, ובזמן הזה גם בספרי הפוסקים הראשונים המבארים טעמי ההלכות שפסקו הטור והשלחן ערוך, כמו הרא״ש ובית יוסף, כי אם אינו יודע טעמי ההלכות אינו מבין גופי ההלכות לאישורן על בוריין״.

ולא כן סובר הרמב״ם. וכך הוא אומר: ״ושליש (המדובר על שליש התלמוד) יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא״53. בקצרה: פלפולה של תורה, להבין דבר מתוך דבר. זה שרש׳׳י באבות54 קורא לו: ״בינה״ (״בן ארבעים לבינה״), ואינו כוללו בתלמוד (״בן חמשה עשר לתלמוד״). השמיט הרמב״ם את טעמי ההלכות.

הרב55 הסביר: ״הרמב״ם לשיטתו, שחיבר ספרו משנה תורה בלי נתינת טעמים להלכות כלל ועשאו להורות מתוכו לבדו כמו שכתוב בהקדמתו, שלא יצטרך אדם לחיבור אחר בעולם וכו׳, שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך וכו״׳.

אבל להרא״ש, שהתרעם הרבה בתשובתו56 על הרמב״ם ש״כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה בלא טעם ובלא ראיה וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן, שאם אינו בקי בגמרא אינו מבין דבר לאשורו ולאמיתו ויכשל בדין ובהוראה״, להרא״ש בכלל שליש התלמוד הוא טעמי ההלכות, כרש״י, ואילו ״להבין דבר מתוך דבר״ הוא בכלל מה שאמרו: ״ליגמר אינש והדר ליסבר״, אחרי שכבר גמר ולמד ההלכות עם טעמיהן.

נמצינו למדים: בכלל תורה שבעל פה (מלבד המדרשות והאגדות, שאף הם בכלל זה, אלא שהמדובר כאן הוא על חלק ההלכה) שלשה חלקים – גופי ההלכות, טעמיהן ונימוקיהן. הפלפול בדבר מתוך דבר ו״לחדש חידושי הלכות רבות לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו״.

התלמוד מסתיים ב״כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא״. דומה, שיש כאן משום שני היסודות של תלמוד תורה – הלימוד והידיעה.

ההדגשה היא: ״השונה״. השונה, ולא הלומד. במובנו המדויק הוא הכופל וחוזר, ושרשו: ״שנה״, שהוראתו: חזור, כמו: ״ושנה בדבר מפריד אלוף״57, ״כסיל שונה באולתו״58, ״ויאמר שנו וישנו״59, וכהנה.

וכן בלשון המשנה: ״אם גמרו שנו ואם שנו״ וכו׳60, וכדומה. חוקרי הלשון כתבו, שאף השם ״משנה״ נגזר משורש זה, ופירושו כמו ״משנה כסף״, ״משנה למלך״ וכיוצא, כי תורה שבעל פה מתוך שלמדוה לא מן הכתב אלא בעל פה היו צריכים לחזור על לימודם כמה פעמים כדי שיהיה חקוק בזכרונם, ועל כן קראו ללימוד זה ״משנה״, ושוב נשאר שם זה למשניות בכלל. ״השונה הלכות״ במובנו הראשון הוא: החוזר על ההלכות בשביל לזכרן. וזוהי מצות הידיעה שאינה נקנית עד שיחזור על לימודו היטב. על ״כל השוכח דבר אחד ממשנתו״ כתב הברטנורה: ״בשביל שלא חזר עליה״.

מה בין הלימוד להידיעה? הלימוד הוא בבחינת ״חיי שעה״, כלומר: באותה שעה שלומד בלבד הוא מקיים המצוה. הידיעה היא בבחינת ״חיי עולם״, כלומר: המצוה נמשכת אף אחרי הלימוד, עד כמה שהדברים שמורים בזכרונו וחקוקים על לוח לבו.

הוא שאמרו: ״׳כי נר מצוה ותורה אור׳, תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, כך מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, ומה אור מאיר לעולם, כך תורה מגינה לעולם״61. המצוה – אדם מקיים רק בשעה שעושה אותה בלבד, ואילו התורה מצותה אף אחר כך, כל זמן שיודעה וזוכרה. כח הנצחיות שבתורה רוכש האדם על ידי הידיעה, שינון ההלכות, והיא שמבטיחה לו להיות ״בן עולם הבא״.

ונעוץ תחילתן בסופן. כשם שבתלמוד תורה ישנם עצם הלימוד ותוצאת הלימוד (הידיעה), כך בקריאת שמע קיימים שני חלקים אלה – עצם הקריאה והתוצאה מהקריאה, קבלת עול מלכות שמים. ״למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות״62. וכשם שבתלמוד תורה עצם הלימוד הוא מצוה לחוד, כך בקריאת שמע אין הקריאה משמשת מכשיר לקבלת עול מלכות שמים בלבד, אלא שמלבד קבלה זו יש מצוה אף בגוף הקריאה.

״על לבבך״ היא הכוונה, ״ודברת בם״ היא הקריאה63. והרי יש מי שסובר: ״עד כאן (רוצה לומר: פרשה ראשונה) מצות כוונה וקריאה, מכאן ואילך (רוצה לומר: פרשה שניה) קריאה בלא כוונה״64. הרי שבפרשה שניה אין משום קבלת עול, אלא קריאה בלבד, וזוהי מצותה, ואם כן לא נופלת ממנה פרשה ראשונה, אלא שנוסף למצות הקריאה יש בה אף משום קבלת עול מלכות שמים65.

ואין השתוות זו של קריאת שמע ותלמוד תורה דבר שבמקרה. בעצם, גדר אחד להם. קריאת שמע נכללת בתלמוד תורה, ותלמוד תורה נכלל בקריאת שמע.

שמע כלול בתורה: ״היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיון לבו יצא״66. ובגמרא: ״מאי אם כיון לבו? לקרות. לקרות, והא קא קרי? בקורא להגיה״. הרי שבקורא בתורה לשם לימוד, ולא ״להגיה״, אינו צריך שום כוונה מיוחדת (״לקרות, והא קא קרי״) ויוצא ידי קריאת שמע.

ותורה כלולה בשמע: הקורא קריאת שמע שחרית וערבית יש שיוצא בה ידי תלמוד תורה (ראה למעלה). ובמשנה: ״הקורא מכאן ואילך (אחר זמן קריאת שמע) לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה״67.

אף המקור הראשון של קריאת שמע הוא זה של התורה. ״ומהיכן זכו ישראל לקרות שמו? אמר ר׳ פנחס בר חמא: ממתן תורה זכו ישראל לקרות שמע. כיצד? את מוצא לא פתח הקב״ה בסיני תחלה אלא בדבר זה. אמר להן שמע ישראל אנכי ד׳ אלקיך, נענו כולן ואמרו ד׳ אלקינו ד׳ אחד״68, וכשם שהתורה היא ״חיי עולם״ וכחה בנצחיותה, אף קריאת־שמע זה כחה וזו תעודתה: ״׳ד׳ אלקינו ד׳ אחד׳- ד׳ אלקינו בעולם הזה, ד׳ אחד לעולם הבא, וכן הוא אומר: ׳והיה ד׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד׳ אחד ושמו אחד״׳69.

1                      מנחות, צט ב.

2                      שם.

3                      ראה ״מגן אברהם״, קלה ס״ק ה, וקלט, ס״ק ד.

4                      שו״ע הרב, תלמוד תורה, פ״ב סי״ב.

5                      שם, סי״ג. וראה ״מגן אברהם״, נ ס״ק ב.

6                      שם.

7                      אבות פ״ג.

8                      מנחות, שם.

9                      שו״ע הרב.

10                   אבות שם ומנחות שם.

11                   ספרי, ואתחנן; קידושין, ל ב.

12                   שלשתם בפרשיות קריאת שמע.

13                   דברים ה, א.

14                   יהושע א, ח.

15                   של קריאת שמע.

16                   קידושין, כט ב.

17                   ראה: רש״י קידושין שם ד״ה ״דכתיב״; רמב״ם, תלמוד תורה פ״א ה״ג; יראים השלם, תד: ועוד.

18                   רמב״ם, ומקורו מספרי.

19                   יראים השלם, רנח.

20                   נדרים, ח א.

21                   ראה שו״ע הרב, פ״ג ס״ה. אולם ב״שאגת אריה״, סימן א, לא כתב

22                   יומא, יט ב. וראה דעות הראשונים על גדרה של עשה זו ב״אנציקלופדיה תלמודית״, כרך ז, ערך ״דברים בטלים״.

23                   ראה מנחות, צט ב; שו״ע הרב, פ״ג ס״ד: באור הגר״א, יורה־דעה, רמו, ס״ק ד. הרב והגר״א שניהם לדבר אחד נתכוונו, שהמדובר כאן הוא על טרוד באומנותו.

24                   שו״ע הרב, שם.

25                   פ״א ה״ח.

26                   ספר המצות, מצוה יא.

27                   מצוה תיט.

28                   תלמוד תורה, פ״א הי״א.

29                   קו״א לשו״ע הרב פ״ג. וראה בארוכה על זה ב״תועפת ראם״ ליראים השלם סימן שנ״ט.

30                   לאוין יג.

31                   סימן טו.

32                   ״זוהר הרקיע״, לאוין קיח.

33                   סימן שנט.

34                   וראה באור הר״י פרלא לסהמ״צ של רס״ג עשה טו.

35                   ראה באור הר״י פרלא שם.

36                   ראה בה״ג, במנין המצות, ויראים השלם רנ״ד — רנ״ח, ועוד. וראה הר״י פרלא שם.

37                   קידושין, כט ב.

38                   רמ״א, יורה־דעה, רמו ו, בשם סמ״ג ואגור.

39                   שו״ע או״ח. מז יד.

40                   ״מגן אברהם״, שב.

41                   ח׳׳א, סימן ו, ושם בהקדמת הספר.

42                   סוטה, כא ב.

43                   שבת, פח א.

44                   סמ״ג, הקדמה למצות עשה.

45                   פ״ב סי״א, וקונטרס אחרון לפ״ג אות א.

46                   ראה מועד־קטן, ט ב.

47                   קידושין ל א.

48                   כד א.

49                   והובא ברמ״א יורה־דעה, רטו ד בשם ״יש אומרים״.

50                   פ״ב ה״א.

51                   ברכות, ה א.

52                   שם, מז ב. וראה עוד רש״י סוכה, כח א. סוטה כב א, ועוד.

53                   פ״א הי״א.

54                   סוף פ״ה.

55                   בקונטרס אחרון, פ״ב, אות א.

56                   כלל לא, סימן ט.

57                   משלי יז, ט.

58                   שם כו, יא.

59                   מלכים א׳ יח, לד.

60                   פסחים, פ״ה מ״ז.

61                   סוטה, כא א.

62                   משנה ברכות, יג א. וראה בגמרא יג ב, כ ב וכא א.

63                   ראה ברכות, יג ב.

64                   רב זוטרא, שם.

65                   ובקובץ לזכר השר רד״צ פנקס האריך כותב הטורים לבאר יסוד זה (עמודים צו— צח: ״בגדר מצות קריאת שמע״).

66                   משנה, יג א.

67                   ט ב.

68                   דברים רבה, פ״ב.

69                   ספרי, ואתחנן.