הרב זוין

מאמר מאת : נכדי הרב

בבואנו לשרטט קווים לדמותו ולקורות חייו של סבנו הגאון החסיד זצ”ל, ידינו מתמלאות רעד, ופחד ואימה יורדים עלינו. ורעדה ואימה זו על שום מה? גם מפני יראת הכבוד העצומה שאנו חשים כלפי סבא זצ”ל, ואף על פי שנכדיו אנחנו, והיינו קרובים מאוד לסבא, והוא, מגודל ענוותנותו, נוהג היה בפשטות ולא הקרין ולא יצר שום מחיצה, מכל מקום מאז ומעולם חצצה יראת הכבוד בינינו לבינו, ומעולם לא חשנו את עצמינו חופשיים ומשוחררים במחיצתו.

כשבדקנו, ראינו שכך היו הדברים גם אצל יתר המקורבים לסבא. יראת הרוממות מנעה את השחרור. ואולי היא הנותנת, וכך היא המידה – אדם גדול, ככל שאתה מתקרב אליו, כך גם אתה רואה את גדולתו. השלהבת מאירה יותר לקרובים. גם זו הסיבה לרתת הכתיבה. אבל לא רק זו, קשה עלינו הכתיבה גם מפני שחסרות לנו הרבה ידיעות על קורות חייו, פועלו ומעשיו במשך כל השנים, שכן הצניעות הטבועה בעצם אישיותו מנעה ממנו מלדבר על עצמו, וכמעט ומעולם לא סיפר על מעשים שעשה, וכעת כבר נתקיים בנו “וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא”[1].

אבל לא רק סיבה זו גורמת לנו לחיל ולרעדה. הסיבה העיקרית המקשה ומכבידה עלינו את הכתיבה מפני שידענו עד כמה סלד סבא מכל גינוני הכבוד שחלקו לו, וכמה הקפיד שלא יפארו ולא ירוממו אותו.

עדיין ניצבת לנגד עינינו התמונה שסבא באחרית ימיו שוכב בבית החולים באפיסת כוחות, והנה לפתע אגר כח והוא פונה לנכדו ואומר לו:

“תוציא עט ונייר ותכתוב”, והוא מכתיב: “אני מגלה בזאת את דעתי שבאותו היום לא ישאו עלי הספדים, ועל המצבה יכתבו פה נטמן הרב וכו’ ולא יותר”. ובשארית כוחותיו חתם תחת הדברים הללו את שמו. אחר כך בעל פה הסביר לנכדו את הדברים: “הרי בשעת ההספד מפארים ומרוממים את הנפטר, ואינני מסוגל לשמוע את הדברים הללו”.

ובנוגע למצבה פנה לנכדו ואמר:

“יודע אני שמן הסתם תרצה לכתוב על גבי המצבה כל מיני תוארים כפי שנוהגים היום, דע לך שאני אוסר זאת באיסור מוחלט, ואל תעז מלבד התואר “הרב” להוסיף שום תואר שהוא. בשמים תובעים מן הנפטר איה הם כל התוארים ואינני רוצה להיות ללעג ולקלס”. הדברים הללו שנאמרו אמנם בשארית כוחותיו אך במלוא העוצמה המחישו לנו עד כמה סולד הוא מכל גינוני הכבוד. ועדיין מעוררים בנו הדברים רתת בתוך הלב.

עוד זכור לנו אשר גאון אחד ביקש מסבא הסכמה על ספרו, ונתגלגל הדבר שדף ההסכמות נדפס לפני הספר והובא לסבא. והנה הוא רואה שמעל ההסכמה שלו נכתב: “הסכמת הגאון שר התורה וכו’”. נתחלחל כולו, ולא נח ולא שקט עד שקרא למחבר ודרש ממנו להדפיס דף זה מחדש ולמחוק את התוארים הללו. לא עזר לו למחבר שום דבר, סבא עמד על שלו: “יש למחוק את התוארים הללו”. סוף דבר טען הלה שהדפסת דף ההסכמות מחדש עולה כסף. אמר לו סבא: “שנה את הדף, וההוצאות אני אשלם”. ובכן, סלידה מוחלטת מכל גינוני כבוד.

יש ענוה ויש ענוה. יש והאדם מודע לגדלותו ומעלתו אלא שאף על פי כן איננו מתגאה על הציבור. אבל יש ומידת הענוה עוטפת את האיש כולו עד שכלל וכלל אינו רואה את עצמו כאיש המעלה. זו הצניעות הטבעית. וענוה מהסוג הזה היתה ענוותנותו של סבא. הגדרה יפה וממצה את אישיותו אמר מרן החזון-איש זצ”ל: “אין הרב זֶוין מכיר עצמו ולא יודע מיהו”[2]. ולכן אין זה פלא שבבואינו לכתוב על אישיותו, ידינו רועדות, ביודעינו כמה סלד סבא מדברים שכאלו, וההתלבטות הפנימית בעיצומה.

צא וראה, בהגיעו לגיל שבעים, תכננו מכיריו וידידיו, בעידודו של כ”ק אדמו”ר מלובביץ זצ”ל, לחגוג לו מסיבה מפוארת, וכבר מסרו מאמרים וברכות לאחד העיתונים הדתיים. כשנודע הדבר לסבא זצ”ל, ועל אף היותו חסיד, לא נח ולא שקט עד שהעניין התבטל כלא היה. “אינני אוהב לדרוך על יבלות – יובלות” – אמר. בהגיעו לגבורות, כתב לו האדמו”ר מלובביץ זצ”ל ש”היות ויודע אני מאז שאינו רוצה במסיבות, מכל מקום יעשה סעודה למנין אנשים מידידיו”, ואכן את זה עשה.

עד כאן הסיבות המונעות אותנו מן הכתיבה. אבל מאידך גיסא, כיוון שהדור שהכירו הולך ונעלם והכתוב אומר: “זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך” }[3], רצינו, למען הדורות הבאים, להציג ולשרטט קצת דברים מאישיותו וקורות חייו, ולכן הדברים הבאים נכתבים בחיל ורעדה ותוך השמטת הרבה עובדות, מהם שלא ידענו עליהם ומהם במתכוון, מתוך שחששנו שמאוד לא נוח לו בפרסומם.

סבא נולד בחנוכה תרמ”ז, בעיר קאז’ימירוב, לאביו הגה”ח ר’ אהרן מרדכי זצ”ל, שהיה רב העיר. אביו וסבו נמנו על חסידי חב”ד מדורי דורות. בצעירותו לקח לו אביו מלמד מיוחד שחצי היום לימדו מסכת ב”ק ובחצי השני מסכת חולין, ועד לפני הבר מצוה היה בקיא בשתי המסכתות הללו. אחר כך שלחו אביו לישיבת מיר, ושם למד אצל הגאון ר’ אליהו ברוך קמאי זצ”ל – חותנו של הגאון ר’ אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר, זצ”ל.

כבר שם בלט בכישוריו המיוחדים והתמדתו הגדולה. באותה תקופה למד שם במיר גם הגאון ר’ יחיאל יעקב וינברג זצ”ל, בעל ה”שרידי אש”, שלימים היה ראש בית המדרש לרבנים בברלין. ואף שהגרי”י וינברג מבוגר היה מסבא, מכל מקום בהכירו את טוב כשרונותיו, לקחו לחברותא.

מאותה תקופה גם נקשרו קשרי ידידות בינו לבין הגאון רא”י פינקל זצ”ל, שאף הוא למד שם, ובאחת השמחות בנישואי נכדו של הגרא”י, כשכיבדו את סבא לדבר, פתח ואמר: “אני אברך, ולי נאה לברך, שאני היחיד בדור שעוד היה בחתונה של סב החתן”.

עשרות שנים מאוחר יותר, עת הוציא הגאון רא”י פינקל זצ”ל את שיעורי חותנו הגאון רא”ב קמאי בקונטרס “זכרון אליהו”, הוא כותב שחלק מן השיעורים נרשמו על ידי כבוד ידידו הגאון מוה”ר שלמה יוסף זֶוין.

תקופה מסוימת למד סבא בקיבוץ אברכים אצל האדמו”ר ר’ שמריהו נח שניאורסון – נכדו של הרבי ה”צמח צדק” – בבוברויסק. אלפי חסידים הסתופפו בצילו של האדמו”ר מבוברויסק שהיה לאחד מגדולי וחשובי האדמורי”ם ברוסיה. עשרות שנים מאוחר יותר, כאשר נכדי האדמו”ר רש”נ הוציאו את מאמרי סבם בחסידות בספר “שמן למאור”, כותבים הם בהקדמה שחלק ממאמרי האדמו”ר קבלו מסבא ששמע ממנו בצעירותו.

ואכן כזה היה האיש, בור סוד שאינו מאבד טיפה, ואם לפני עשרות בשנים שמע שיעורים, נשארו השיעורים אצלו. ואם שמע מאמרי חסידות, אף הם נשארו אצלו.

בגיל צעיר ביותר נתייתם מאביו, וקהילת קאז’ימירוב, אף שהיו בה ת”ח ואישים נכבדים, הסכימה פה אחד למנותו תחת אביו, על אף גילו הצעיר. וסיפרו שרידי הקהילה, שמפליא היה לראות כיצד אנשים מבוגרים, ת”ח שעוד זוכרים אותו בתור ילד, ואף על פי כן חלקו לו כבוד גדול. כשרונותיו ומידותיו מצד אחד ופיקחותו הרבה מצד שני, הם שגרמו לציבור להעריכו ולאוהבו.

באותה תקופה אף התעטר בסמיכת חכמים על ידי הגאונים רבי יוסף רוז’ין – הרוגוצ’ובי זצ”ל, רבי יחיאל מיכל אפשטיין – ה”ערוך השולחן” זצ”ל, האדמו”ר מבוברויסק והאדמו”ר מרציצא[4].

עם הגאון הרוגוצ’ובי הרבה להתכתב, ובעקבות מעשה שהיה הגאון חיבבו במיוחד. גיס היה לסבא, אחי סבתא, הרב אליהו לווין זצ”ל [5] שעבר לגור בדווינסק, עירו של הגאון הרוגוצ’ובי. כשהציג את עצמו כגיסו של סבא אמר לו הגאון: “הוא פיקח הוא”. כשרונותיו הברוכים באו כבר אז לידי ביטוי: משתתף היה בכל הקבצים התורניים שיצאו בימים ההם, ואנחנו מוצאים בירחון “יגדיל תורה” שיצא בסלוצק בעריכת הגאון ר’ איסר זלמן מלצר זצ”ל באחת החוברות[6] מכתב אל העורך בו משבח הכותב את מאמריו של הרה”ג דקאז’מירוב – הלא הוא סבא – שהם כתובים כהוגן וכיאה, ועל המכתב חתום ניסן טעלושקין, רב דדואקאר, פלך מינסק, הלא הוא זה שברבות הימים היה מגדולי הרבנים בארצות הברית, בעל מחבר ספר “טהרת מים” ועורך ביטאון “המסילה”.

כבר בצעירותו התכתב עם אדירי התורה שבאותו הדור, והם התייחסו אליו בכבוד על אף גילו הצעיר.

תשובה ארוכה אליו בשו”ת “זכר יצחק”[7] להגאון ר’ יצחק מפוניביז’, וכותב שם בתשובה: “דבריו מצאו חן בעיני… ידידו מוקירו ומכבדו”. הגאון מפוניביז’ היה אז מגאוני הדור ולפי התאריך שבתשובה היה אז סבא בשנות העשרים שלו.

לאותה תקופה שייך גם המעשה הבא: בספר “שערי יושר” להגאון ר’ שמעון שקופ זצ”ל אין תשובות, זהו ספר של חקרי הלכות [8] ולא שו”ת, ואף על פי כן, בשער ג פט”ו מביא הגאון שאלה שנשאל מסבא ומאריך בזה. תשובה זו נשלחה לסבא עוד לפני שיצא הספר “שערי יושר” לאור. את השאלה והצדדים מה שיש לדון בזה פרסם סבא בירחון “שערי תורה” [9] ושם הוא מסיים: “כן קבלתי תשובה בעניין זה מהגאון אבד”ק בריינסק, ותבוא בחוברת הבאה”. אבד”ק בריינסק הלא הוא הגאון ר”ש שקופ. סבא פנה לר’ שמעון וביקש ממנו רשות לפרסם את דבריו, ענה לו ר”ש שהוא נותן לו רשות בתנאי שיסגנן הוא בסגנונו את התשובה. לימים סיפר סבא: “אף על פי כן פרסמתי את תשובתו כמות שהיא, לא העזתי לשלוח יד בסגנונו”[10].

ועד מעמקי גליציה הגיעה התכתבותו. אנו מוצאים שהתכתב אף עם הגאון ר’ אברהם שטיינברג זצ”ל, רבה של ברודי, ושם יש תשובה אליו בנושא שכתב לר”ש שקופ בדין ביטול ברוב, ותשובה נוספת בנושא מלאכות שבת. וכנראה כתב לו סבא את חידושו שהתפרסם ברבות הימים בספרו “לאור ההלכה”[11], שבמלאכות שבת האיסור והתיעוב בעצם המלאכה ולא רק על גופו שלא שבת[12].

כישוריו הלכו לפניו וברבות הימים כיהן בכמה וכמה קהילות, בקלימוב, מאגלין ונובוזיבקוב. העיר המרכזית באותו אזור היתה צ’רניגוב, בה כיהן כרב פאר רבני חב”ד, הגאון החסיד ר’ דוד צבי חן זצ”ל. לקורא בן דורינו יתכן והשם הרד”צ חן לא אומר הרבה, לכן נצטט מה שכתב עליו סבא לאחר עשרות בשנים: “הרד”צ הוא הרב דוד צבי חן ז”ל, ממלא מקום אביו בצ’רניגוב, זה שבערוב ימיו עלה לארץ ישראל ובירושלים מנוחתו כבוד. דמות מופלאה זו כבר זכינו אנו בני הדור להכירו אישית. הקדושה והטהרה, קדושה אמיתית וטוהר כעצם השמים של הרד”צ, תמה אני אם מצינו לו שני בדור. אהבת אלקים ואהבת האדם ללא קץ וללא גבול, במסירות נפש ממש ומבלי שידע שעושה משהו טוב ומבלי שירגיש בכך. ותורת החב”ד כל עצמותו, בה יהגה ואותה הורה והסביר “דלה והשקה”[13].

הרד”צ אף שהיה קשיש וזקן הרבה מסבא, העריכו וכיבדו והרבה קיבל סבא ממנו. אבל מצד שני, אף הרד”צ, ופעמים לפני עם ועדה, היה מתייעץ עם סבא.

לימים כשעלה הרד”צ לארץ ישראל בחרו בני קהלת צ’רניגוב בסבא כממלא מקומו ברבנות. ואף שהיתה זו רבנות גדולה יותר ומכובדת יותר מהרבנות בנובוזיבקוב בה כיהן סבא, אף על פי כן סירב להצעה וזאת מפני שבאותה שעה עסק בבניית מקוה בעירו וידע שאם הוא יעזוב לא יהיה מקוה. לכן ויתר על רבנות נכבדה זו למען בניית מקוה בעירו.

הסוף היה שמעשה זה הציל את חייו, מפני הפרעות שהיו שם ונהרגו הרבה יהודים. רבנותו האחרונה היתה נובוזיבקוב, ממנה עלה לארץ ישראל.

די לראות את המכתב שועד הקהילה כתב לו בעת הפרידה, כדי לראות ולהבין עד כמה אהוב היה על בני קהילתו: “מורנו היקר וכו’, על מי נטשת הצאן וכו’, אתה היית לנו הנקודה התיכונה, מרכז אשר סביבך התרכזנו כולנו ולדבריך יחלנו. פאר היית לעירנו, מי ימלל ויביע את חדוותינו בעלותך על הבימה להנאים (מלשון נאום – הערת הח”מ). מאמריך הנעימים המפליאים אוזן השומע, ודרשותיך המלאות חן וכו’ אשר בהם כלולים תורה וחכמה גם יחד וכו’, מי ימלא העדרך וכו’. ורק אחת תנחמנו מורנו היקר, מאושרים אנחנו לראותך נוסע מהכא להתם, לארץ ישראל”[14]. הדברים מדברים בעד עצמם ואין מה להוסיף עליהם. אבל הקדמנו את המאוחר.

נחזור לתחילת רבנותו והיא בעיר קאזימירוב והוא צעיר לימים. ואתה שואל את עצמך: עיר קטנה ורב כה צעיר ואף על פי כן שמו מתפרסם בכל רחבי המדינה ומחוצה לה, מה איפוא גרם לו לאותו פירסום? גדלותו המיוחדת והמופלאה בתורה. סיפרו בנו ובתו: משחר טל ילדותינו אנו זוכרים את אבא שיום ולילה לא מפסיק מתלמודו, ואפילו בהליכתו וחזרתו מבית הכנסת הוא משנן את לימודו בעל פה. בהירות מחשבתו, קולמוסו השנון וסגנונו המיוחד, הם הם אלו שגרמו לפירסומו. אין לך כמעט ירחון תורני שיצא באותה תקופה שלא פירסם בו חידושי תורה, ואין לך ירחון הגותי או פובליציסטי שלא כתב בו על ענייני השעה, ודבריו היו תמיד מלאי טעם ונעימים לקריאה.

סגנונו המיוחד החל לפעפע כבר אז בשנות צעירותו. אנחנו מוצאים “הערות מחכימות” ממנו בשבועון “המליץ”, שבועון חשוב באותם הימים, שנערך על ידי הרב אלכסנדר צדרבוים[15]. בימים ההם כל מאמר היה צריך לעבור את ביקורת העורך, ורק לאחר אישורו, שראויים הדברים להדפסה, ניתנה הרשות להדפיסם. מאמריו של סבא פורסמו ב”המליץ” בשנת תרס”ב, ובכן הוא היה אז כבן שש עשרה, שבע עשרה. ולא מאמר אחד אלא כמה וכמה מאמרים[16]. דבר זה מלמדנו על תוכן וסגנון כתיבתו, שאם לא שמיוחדים היו לא היה ירחון כה מכובד טורח להדפיסם, שהרי הכותב הוא נער צעיר לימים. הרבה מאמרים פירסם ב”המודיע” שיצא לאור בפולטובה, בעריכת הרב אליהו עקיבא רבינוביץ ז”ל. במאמריו הוא דן בטוב טעם בבעיותיה של היהדות החרדית. הוא מגן עליה מפני התקפות מבחוץ והוא מתפלמס בלהט ובחריפות עם נחום סוקולוב, עורך “הצפירה” וממנהיגי הציונות ועוד על מגוון של נושאים. חלק מן הדברים היה יפה לשעתו וחלק לא נס ליחו ולא פג טעמו גם בימינו אנו. הצד השווה הוא הסגנון המיוחד והיופי היצירתי שבכתיבתו. על מאמר אחד נעיר: כל הבקיא באותה תקופה יודע שאחד מהישגיה הגדולים של היהדות החרדית בכלל, ואגודת ישראל בפרט, הוא הקמת רשת ומסגרת של בתי ספר לבנות “בית יעקב”. עד אז היתה הזנחה בשטח זה והרבה יוזמה וכח צריך היה כדי לשנות מסגרות ולהקים את “בית יעקב”. והנה, כעשר שנים לפני שהוקמו בתי הספר לבנות, כותב סבא בעיתון “המודיע”[17]: “אם היו מייסדים החרדים בתי ספר לבנות עם פרוגראמה של השכלה כללית במידה רחבה, וביחד עם זה היו מחנכים שם את התלמידות ברוח הדת והיהדות, בלימודים עבריים במידה הדרושה, היו מצילים על ידי זה כמה וכמה נפשות מישראל מן הכליון הרוחני”.

כתיבתו הגיעה למרחקים. מוצאים אנו מאמרים שלו ב”העברי” שהופיע בברלין, ב”הד הזמן” ובעוד. בווארשא הופיע המאסף “שערי תורה”. מייסדו ועורכו הראשון היה ראב”ד וורשא הגאון המפורסם ר’ יצחק פייגנבויים זצ”ל. במאסף זה השתתפו עשרות רבות של גאוני הדור מכל קצווי תבל ובלא ספק היתה זו הבימה התורנית החשובה והמכובדת ביותר באותה תקופה, ובמאסף נכבד זה קיבל סבא מדור מיוחד ובו פירסם מדבריו והוא רק בשנות העשרים. ואין ספק שאף במה זו גרמה לפירסומו. המעניין שמאסף זה הביא דברי הספד של גדולי הדור על שני הענקים שנפטרו אז, הלא הם הגאון הקדוש האדמו”ר מסוכטשוב זצ”ל בעל ה”אבני נזר” והגאון העצום פוסק הדור המהרש”ם זצ”ל, ואנו מוצאים גם את סבא בין המספידים, ולפי חשבון השנים הוא היה אז בשנות העשרים הראשונות שלו.

אבל לא רק בירחונים תורניים כתב אלא אף היה מרבה להתכתב בדברי תורה עם ידידיו הגאונים, כגון: הגאון ר’ יעקב קלמס זצ”ל, רבה של מוסקבה, הגאון ר’ אבא דוד פיינגולד זצ”ל ממוסקבה, חתנו של הגאון הרוגאצ’ובי ובעצמו גאון וענק בתורה, הגאון ר’ יחזקאל אברמסקי זצ”ל, רבה של סלוצק, ועוד, מהם מוכרים לנו ומהם לא. ולא התכתבות של דברי תורה כדי לצאת ידי חובה, אלא מדובר במערכות שלימות החובקות את כל התורה כולה. יצירות של ממש. חלק מחידושיו של סבא נמצא אצלנו ואנו עומדים ונפעמים מן ההיקף והעומק שבכל תשובה ותשובה, ומן המגוון של הנושאים, המכיל את כל חלקי התורה. זרעים ומועד, נשים ונזיקיו, קודשים וטהרות. וההגדרה הממצה היא היקף מצד אחד וחדירה לעומק מצד שני ובהירות המחשבה. סבא מעולם לא חשב להדפיס את הדברים והיו הכתבים מונחים באי סדר ובכתב קטן וצפוף שברבות הימים הלך ודהה. בחלק, הכתב הוא של בנו יחידו, הלא הוא אבינו ז”ל שלמד עמו וכנראה העתיק חלק מן התשובות, ואף בגוף החידושי תורה פעמים מזכיר סבא: ובני תירץ וכו’, והכוונה לאבינו. רוב החידושי תורה הם בכתב ידו הצפוף של סבא זצ”ל. הרבה עבודה ועמל השקענו במשך השנים וחלק גדול מכתב היד פוענח וסודר. אלא שעד עתה נמנענו מלהדפיסו משתי סיבות: האחת, הלא הכתבים הללו היו עשרות בשנים אצל סבא, ואם הוא משום מה לא הביא את הדברים לדפוס, ויהיה הטעם אשר יהיה, מי אנו שנעז לעשות אחרת מאשר עשה הוא. השניה, והיא העיקר, עדיין עומד לנגד עינינו אותו מעשה באחרית ימיו: היה זה בערב פסח ויצאנו יחד עם סבא לחצר בכדי לשרוף את החמץ, ואני נכדו מחזיק בחמץ ומשליכו לתוך המדורה. האש בוערת והשלהבת עולה ואנחנו ממתינים שישרף החמץ. ולפתע פונה אלי סבא ואומר: יש עוד משהו שצריך לשרוף, לך הביתה ובחדרִי בתוך המגירה תמצא תכריך מלא כתבים – אלו הם חידושי תורה ותשובות שלי – ותביא לי אותם, מפני שרצוני להשליכם לתוך האש ולבערם מן העולם.

כשהבעתי את פליאתי ותמיהתי, מה קרה שפתאום רוצה הוא לשרוף את החידושי תורה שלו, ענה לי כך: “אני זקנתי ונחלשתי ואיני יודע את יומי. כל עוד אני חי, שולט אני בכתבים ומחזיקם בתוך המגירה. אבל חושש אני שמא לאחר מאה ועשרים, יעברו הכתבים אליך ואתה תדפיס אותם וזאת אינני רוצה, לכן רוצה אני לשורפם כבר עכשיו”. כמובן שתקתי. אבל את הכתבים לא הבאתי והוא לא ביקש פעם נוספת והסתפק בעצם האמירה.

המעשה הזה והדיבורים הללו חלחלו בקרבי, וזכרון הדברים, והתוקף בו נאמרו גרמו לנו כל השנים ללבטים והיסוסים. בסופו של דבר נמלכנו בדעתנו והחלטנו כן להדפיס את הדברים ומכמה סיבות. ראשית, כדי לגלות את עומק עיונו, שהרי ברבות הימים נתקיים בנו “וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא”, לא נשארו רבים שהכירו את עצם גדלותו והכתבים הללו יוסיפו אור על אישיותו. שנית, מפני שטרם פטירתו מסר סבא בעצמו את הכתבים לנכדו. אמנם, לא אמר לו להדפיסם אבל גם לא אמר את ההיפך. מרוב ענוה שהייתה בו אמר: קח הכתבים ותעבור עליהם, אולי תראה בהם דברים טובים. לפיכך בעז”ה בקרוב יופיע חלק ראשון של חידושיו.

נחזור לענין הראשון, לקורות חייו. ובכן חידושיו ומאמריו בירחונים מצד אחד, התכתבותו עם גדולי הדור מצד שני ועצם היקף ידיעותיו ובהירות מחשבתו, כל הדברים הללו פרסמו את שמו אף מחוץ לגבולות המדינה כגאון וכסופר, המבטא דעת תורה ויראה טהורה בצורה ברורה חזקה ואיתנה. שמו הגיע גם לאוזני כ”ק אדמו”ר מגור זצ”ל בעל “אמרי אמת”, שהתרשם מאישיותו ורצה לקחתו לפולין להנחות ולייעץ ולעמוד בראש מערכת ההסברה, הכוללת עריכת עיתון יומי. היה זה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ולשם כך נפגש סבא עם חתנו של האדמו”ר זצ”ל, נשיא אגודת ישראל, הרב יצחק מאיר לוין ז”ל, וסוכם שסבא בנוסף על ההסברה, יקבל גם רבנות נכבדה בורשא. יחד עם הרי”מ לוין נכנסו ל”אמרי אמת”, שנתן את ברכתו והענין סוכם. אלא שבינתיים פרצה המלחמה וכל העניין בוטל[18]. מאותה תקופה שררו יחסי ידידות עמוקים בין סבא לבין הרב לוין, היו מבקרים האחד אצל השני לשיחות ארוכות בענייני השעה, ואנחנו עדיין זוכרים גם את ביקורי הרי”ם לוין אצל סבא וגם את הפעמים שנילווינו לסבא בביקוריו אצל הרי”ם לוין, ואפשר היה לראות את הידידות וההערכה ששררו בין השניים. אף תוכן השיחות מעניין אלא שלא כאן המקום לפרטם. “כשנפטר הרב לוין זצ”ל בשבת קודש ושמע הגרש”י כי יש בדעת ראשי הציבור לקיים את הלוויה במוצש”ק, כמנהג ירושלים שלא להלין את המת, שלח הגאון להורות שיקיימו את הלוויה למחרת מפני כבודו של הנפטר וכבוד בית אבותיו ומעמדו המיוחד, וכך היה. קשרי ידידות מופלאים היו גם בינו לבין אחיו הגה”ק ר’ פנחס לוין זצ”ל בן הגה”ק מבנדין” [19].

אחר המהפכה של שנת 1917 התעוררה יהדות רוסיה שנשתחררה מכבלי משטר הצאר לחיים חדשים. בתקופה הקצרה שבין המהפכה עד השתלטות הבולשביקים, הוחל באירגון מחדש של הקהילות ופותחה פעילות מדינית עניפה. סבא היה אז מעורב מאוד בחיים הציבוריים היהודיים, באירגון וביסוס חיי התורה והקמת קהילות מסודרות. באותו הזמן ניסו האוקראינים להקים רפובליקה עצמאית משלהם. בסתיו תרע”ט התכנסה בקיוב “הכנסיה הלאומית באוקראינה”, בהשתתפות מאה עשרים וחמישה צירים, נציגי מפלגות שונות שנבחרו בבחירות, ומתפקידה היה לארגן את האוטונומיה היהודית. היה זה כעין פרלמנט. סבא היה ציר מטעם ההסתדרות הדתית “אחדות” והיה אחד מנציגיה בועד הפועל שנבחר בכנסיה זו. באותה מסגרת פעל גדולות ונצורות לביסוס הקהילות וחיי הדת באוקראינה. הוא היה גם עורכו של הקובץ “אחדות”, בטאון ההסתדרות הזו[20].

ומעשה ובאותה שנה רעב גדול שרר במדינה, ורצה סבא בפסח של אותה שנה מפני הרעב להתיר אכילת קטניות. כתב הוא תשובה ארוכה לחפץ חיים זצ”ל על התרת הקטניות, ולא עבר זמן מרובה ובא שליח מהחפץ חיים, ואמר לו שהחפץ חיים מסכים עמו, ובשנה זו יכול להתיר קטניות כפי הנראה בעיניו. לאחר זמן נפגש סבא עם בנו של החפץ חיים, הגאון ר’ לייב זצ”ל, ונוצרה ידידות ביניהם, וסיפר לו ר’ לייב, שבשעה שבא מכתבו לחפץ חיים, ישב לכתוב לו תשובה כדרכה של תורה. באמצע הפסיק ושלח ע”י שליח להודיע שהוא מסכים להיתר. ואמר החפץ חיים לבני ביתו: רב זה צעיר לימים הוא, אם אכתוב לו תשובה, סביר להניח שברבות הימים הוא יפרסמה. נמצא שהפסק שלי על הקטניות יהיה לדורות וזאת אינני רוצה, לכן העדיף לשלוח שליח. לימים, כשהיה סבא מספר מעשה זה, היה מוסיף, שאין כל ספק בדבר, שאם היתה לו תשובה מהחפץ חיים בודאי שהיה מפרסמה.

באותה תקופה היה גם חבר האסיפה הלאומית האוקראינית[21]. אולם בשנת 1920 הקיץ הקץ על כל זה, כאשר הצבא האדום השלים השתלטותו על ארץ זו. תחת השלטון הסובייטי היה סבא לאחד הפעילים הראשיים בתנועת המחתרת שייסד כ”ק אדמו”ר הריי”צ מלובביץ’ זצ”ל, להפצת תורה ויהדות ברחבי רוסיה ואוקראינה ליטא ולטביה. העבודה נעשתה בתנאים קשים ביותר עד לכדי סיכון חיים.

בשנת תשמ”ד, עת ביקר האדמו”ר מסדיגורא שליט”א בארה”ב אצל כ”ק אדמו”ר מלובביץ’ זצ”ל, הזכיר מנכ”ל מוסדות סדיגורא שהוא היה בן בית אצל סבא. ענה לו האדמו”ר מלובביץ’: אתם הכרתם אותו כאשר היה במעמד ומצב של מרחב בירושלים עיה”ק, אבל אני הכרתיו בהיותו במיצר במדינת רוסיה, במצב כזה שהתעסקות עם כל עניין של הפצת היהדות היתה כרוכה בסכנה ממש, ואף על פי כן לא נרתע משום דבר ומסר את נפשו למילוי העבודה והשליחות של כ”ק מו”ח אדמו”ר בענייני הפצת היהדות[22]. היה שותף לכל המערכות ולכל המאבקים להקמת חדרים, מקוואות וכדומה.

בחשון תרפ”ז התכנס בקוריסטון, וואהלין, כינוס של רבנים ולמעשה היתה זו ועידה של רבני רוסיה הסובייטית כולה, כשמאחורי הקלעים ניצב הרבי הריי”צ זצ”ל מלובביץ’. סבא נבחר למזכיר האסיפה והוא הופיע בה בהרצאה מפורטת על הקהילות ותפקידיהן. הוא היה גם מן הנואמים בנעילת הועידה, ובדבריו עמד על חשיבות הועידה שממנה נשמע קבל עם ועדה קולה של היהדות החרדית העומדת על הבסיס של תורת ישראל, ושום רוח שבעולם לא תזיזה. כתבה על הועידה שלח סבא לחו”ל והיא נתפרסמה ב”הצפירה” תחת השם ‘פלא’[23]. כ”ק אדמו”ר הריי”צ זצ”ל מלובביץ’ הקים מטה של ארבעה רבנים שעבדו יחד עמו בהפצת היהדות, שלושת האחרים היו הגאונים ר”י אברמסקי זצ”ל רבה של סלוצק, הגר”י קלמס זצ”ל רבה של מוסקבה והגרמ”מ גלוסקין רבה של מינסק, והחל משנת תרפ”ח עת יצא הרבי את רוסיה העביר לועדה זו כספים להמשך הפעילות הרבנית. עמדו עמו בקשרי מכתבים, אך מחשש עינא בישא היו להם כינויים מחתרתיים: סבא כינויו היה “רש”י”, ראשי תיבות של שמו; הרב אברמסקי “תוספתא”, על שם חיבורו על התוספתא “חזון יחזקאל”; הרב יעקב קלמס “רבנו תם”, ששמו היה יעקב; והרב גלוסקין “סדר הדורות”, מפני שמחבר סדר הדורות היה רבה של מינסק. לימים, היה מספר הרב חיים ליברמן ז”ל – מזכירו ואיש סודו של הרבי הריי”צ – המכתבים ששלח הרב זֶוין לרבי זצ”ל לחו”ל היו מעשה אומנות של הסוואה. הדברים נראו כאילו היו חידושי תורה. כתובים היו כהאי לישנא: רבנו תם הסתמך על רש”י… בתוספתא פרק נ מובא… ומעיר על כך סדר הדורות בעמ’ קס. ובאמת היו גלומים בהם דין וחשבון על קבלת הכספים וחלוקתם ועל פעולות המחתרת. ועוד סיפר הרב ליברמן: בשנת תרפ”ט–תרץ, כאשר הרבי הריי”צ ביקר בארה”ב נתקבל מכתב באידיש מן הרב זֶוין בלי חתימת שמו ובו תיאור מפורט על מצב הדת בברית המועצות. המכתב נדפס אז בעיתון בשפת האידיש שהופיע בשיקאגו[24].

הקשר של סבא והאדמו”ר הריי”צ נתחזק והיה מושתת על הערכה ואהבה הדדית וחלק מן הדברים ניתן לראות בכרכי אגרות קודש של הרבי הריי”צ. לימים כשנאסר הרבי הריי”צ, שלחו מבית הרבי לסבא לנובוזיבקוב מברק, אבל כדי לא לסבכו “בצרות” כתבו במברק שהדוד נלקח לבית חולים – שהמובן היה שהרבי נאסר – וסבא עשה את מה שיכל לעשות באותה שעה. כששוחרר הרבי בי”ב בתמוז, שוב שלחו מברק שהדוד שוחרר מבית החולים. רצה סבא לברכו, מה עשה, שלח מברק ברכות להחלמת הדוד, ואמר לעצמו הרי לחתום את שמי איני צריך, שכן מברק מנובוזיבקוב ידע הרבי שהוא ממני, הפקיד הרוסי הרי יודע שיש שם פרטי ושם משפחה, וכך עמד וחתם ברוך – שם פרטי, מתיר אסורים – שם משפחה. קורת רוח מרובה עשתה המצאה זו על האדמו”ר וכמה וכמה פעמים שיבח את הדברים.

ב-ט’ באב של אותה שנה בה שוחרר הרבי ממאסרו, היה סבא אצל הרבי ושש שעות ישב אצלו וסיפר לו הרבי את כל פרשת המאסר. רצה הרבי שסבא יעלה את הדברים על הכתב ולבסוף לא יצא הדבר לפועל והרבי בעצמו כתב את רשימת המאסר.

עד כמה היתה הידידות וההערכה בין הרבי וסבא נראה מן המעשה הבא: כשהוצע להרבי הריי”צ לחתן רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ”ל, ביקש את סבא לתהות על קנקנו ולומר לו חוות דעתו עליו. לילה שלם נסע סבא אז ברכבת עם רבי מנחם מנדל, והיה מפליא את גדלותו ויראת השמים שראה בו.

אחת לכמה זמן היה סבא נוסע לאדמו”ר הריי”צ, ובין היתר היה מבקשו הרבי שיחזור לפניו בקיצור על הדרשות שדרש בקהילתו מהפעם הקודמת שהיה כאן עד עכשיו. היו אלו כנראה הדברים שבאו אח”כ בספרו “לתורה ולמועדים”. הרבי נהנה מדרשותיו, ופעם אמר לו: התורה מתחלקת לפרד”ס, פשט רמז דרוש סוד, אין אלו ארבעה חלקים נפרדים אלא שבכל חלק מחלקי התורה יש פרד”ס, כגון פשט שבפשט רמז שבפשט דרוש שבפשט וכן הלאה, הדרשות שלך אמר הרבי הם דרוש שבסוד.

מאותה תקופה נוצרה ידידות בלב ונפש בין סבא והגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ”ל, ידידות שנמשכה עד סוף ימיהם בהתכתבויות, בשיחות ובפגישות. לפנינו מכתבים מהגר”י אברמסקי לסבא, הפותחים ב”לידי”נ רע כאח לי”. גם באחרית ימיהם, כשהשניים כבר היו באים בימים, בכל עש”ק היו מתקשרים האחד לשני לברך ולהתברך בברכת שבת שלום. אחד מן הדברים שעשו יחדיו הוא הוצאתו לאור מחדש של הירחון “יגדיל תורה”, שמייסדו היה הגאון ר’ איסר זלמן מלצר זצ”ל, ומזה שנים אחדות נדם קולו. המאסף נועד לשמש כלי מבטאם של רבני התקופה, אם ע”י שיפרסמו בו חדו”ת מיצירותיהם ותתפתח ביניהם שקלא וטריא ואם בהדפסת ידיעות חשובות מעולם הרבנות.

בשנים ההם ובתקופה ההיא הוצאת בטאון שכזה היה בו הנפת דגל מרי במלכות הרשעה. בחודש תשרי תרפ”ח יצאה החוברת הראשונה שנדפסה בעיר בוברויסק והכילה שמונה סימנים של חדו”ת מרבנים שונים: משני העורכים בעצמם, מהגר”י באגטין, מהג”ר מרדכי שמואל קרול [25] ועוד. כחצי שנה מאוחר יותר, בחודש אדר, יצא לאור הקובץ השני והשתתפו בו בין היתר: הגאון ר”מ סטאלביץ מחסלאויטש, הגאון ר’ משה פינשטיין מליובן ועוד. ובעמוד האחרון אנו קוראים מודעה מיוחדת במינה, החתומה על ידי סבא, ומרמזת על פעילות רוחנית רוחשת מתחת לפני השטח. במודעה זו מבקש סבא מכל הקהילות שפנויה אצלן משרת שו”ב, וכן מכל היודע מאיזו עיר או עיירה שדרוש שם שו”ב, להודיעו על כך. בחבל הבולשביקית היתה סכנה מרובה בהיחשפות כזאת בשמו המלא, ואף על פי כן ולמרות הכל מוכן הוא למסור את נפשו למען שמירת היהדות בקהילות ישראל.

בהדפסה מחודשת של שני קבצים אלו בירושלים תשל”ט, הקדים המהדיר הגאון ר”ח מילקובסקי זצ”ל [26] דברי פתיחה, בהם שאל בהשתוממות: “איכה ערב ליבם של שני הרבנים העורכים להוציא לאור ברוסיה שנת תרפ”ח, לעת השתוללות היבסקציה במלוא עוזה, את היגדיל תורה, הרי זה הפצת חומר ריאקציוני שיש בהפצתו משום ארגון הכוחות הקלריקאליים האפלים, הלא המה הרבנים כהני הדת בהם לחמה היבסקציה ללא רחם ודנה אותם להתבער מן העולם. הלא יש במעשה כזה משום מאבד עצמו לדעת” וכו’. הרב המהדיר מציין שלכאורה זו מילתא דתמיה מאוד, אולם לאחר שמבאר בארוכה את פשר מידות אהבת ה’ הוא מביא אותנו לידי מסקנה שבהדפסת ה”יגדיל תורה” ברוסיה תרפ”ח לא מסרו הרבנים את עצמם למות אלא זה היה חלק מחיי עולם שלהם. פעולתם נבעה אך ורק מרוב אהבת ה’ יתברך ותורתו[27].

רדיפת השלטונות אחריו בשל היותו ממפיצי היהדות, הביאה אותו לעשות מאמצים ולחפש דרכים כיצד לעזוב את המדינה. באיגרת של הגאון ר’ חיים עוזר זצ”ל למרן הרב קוק זצ”ל הנושאת את התאריך ו’ עש”ק כ”ג מנח”א תרצ”א, כותב הגאון: “מידי דברי הנני לעורר את הדרת גאונו על דבר השתדלות רשיון כניסה להרה”ג מהרש”י זעוין רב דנבוזיבקוב, איש מצויין ולבד גודלו בתורה הינו שלם במעלות ובמידות, סופר ועסקן מצויין ומצבו שם נורא. ודבר גדול היו עושים לו הצליח להשיג עבורו רשיון כניסה”[28]. השבחים שחולק לו הגרח”ע “איש מצויין, גדול בתורה, שלם במידות” מוכיחים על ההערכה שחש הגרח”ע כלפיו. ואכן מונח לפנינו מכתב שנכתב הרבה שנים קודם, מהגאון ר’ חיים עוזר זצ”ל לסבא בעניין ספק טומאה ברה”י ויבמה בחייבי לאוין, הנושאת תאריך חמישה עשר בשבט ועת”ר, וכותב: “ידידי היקר הרב הגאון חו”ב (= חריף ובקי) סוע”ה (= סיני ועוקר הרים) חכם וסופר אשכול הכפר כש”ת מו”ה שלמה יוסף זעוין רב בקזימירו”, “וראיתי סברותיו הישרות”. ולפי התאריך עדיין לא היה סבא בן שלושים[29].

גם כ”ק אדמו”ר מלובביץ’ הריי”צ, פנה בנדון להרב קוק, אבל היציאה לא היתה קלה. הגאון ר”י אברמסקי זצ”ל, שכבר היה אז רבה של לונדון, פונה בחורף תרצ”ד אל מרן הרב קוק זצ”ל לבוא לעזרת סבא: “בטח ידוע לכ”ג שידידינו הרב הגאון אבד”ק, נובוזיבקוב ר’ ש.י. זעוין מתאמץ לצאת מארץ הכבול ולהעלות משם את בנו היחיד ואת בתו היחידה”, ובהמשך התחייב להמציא את הכסף הדרוש להוצאת דרכם[30]. סוף דבר נשאו ההשתדלויות פרי, וסוף סוף בתרצ”ה עלו סבא, סבתא ואבא ארצה.

בתחילה תקופה קצרה גרו בתל-אביב, ממנה הקרין באישיותו ובמאמריו על פני הארץ כולה, ועד מהרה נהפך לעמוד התווך של מוסדות ומפעלי חב”ד שהחלו אז את ראשית דרכם בארץ, כאשר דמותו התורנית הכבירה תורמת הרבה לביסוסה והתפתחותה של חב”ד בארץ. גם בהיותו בארץ המשיך לפעול באופן נמרץ לטובת פליטי רוסיה. ב”עזרת תורה” בת”א וכשעבר לגור בירושלים בארגון רבנים פליטי רוסיה ושאר המדינות, יחד עם הגאונים ר”י צימבליסט אב”ד הורדנא, ר”י קלמס אב”ד מוסקבה, ר”מ סטלביץ אב”ד חסלביטש, ר”ש קיפניס אב”ד אורטש, זצ”ל, ועשה רבות למען יציאתם של רבנים וחסידים ומשפיעים מעמק הבכא היא רוסיה הסובייטית.

מאמריו שפרסם באותה תקופה עשו רושם גדול ורבים שתו בצמא את דבריו, סגנונו המיוחד והיקף ידיעותיו הפכו לשם דבר. העניין המסובך ביותר יוצא מתחת ידו ברור ומובן ונעים לקריאה, וכל זה בתימצות נפלא ומבלי לפגוע בעומק הדברים. הופיע לפני הקוראים רב ענק בתורה, שדן בכל דבר מתוך בקיאות מופלגת, יושר והגיון וחדירה עמוקה לתוך תוכם של העניינים. אמן ההסברה היה וסיגנונו שפתיים ישק.

עם עלייתו לירושלים זכה עוד לשמוע את שיחותיו של מרן הרב קוק זצ”ל והוקסם מן ההיקף, התוכן והשפה וכפי שבעצמו כותב. פעם, כששאלנו אותו כיצד אתה משבח את הבהירות שבשיחות של הרב קוק, הרי כשאנחנו קוראים את דבריו מן הכתב רחוקים הדברים מלהיות בהירים?! וענה, לא הרי הרב בעל פה כהרב בכתב. ואף אני שאלתי את הרב עצמו למה בע”פ דבריו כל כך ברורים ואילו בכתב אין הדבר כך? וענה לי הרב, כשאני מדבר כל מחשבתי מרוכזת ברעיון אותו אני אומר, אבל כשאני כותב, בכותבי רעיון אחד הרי מוחי כבר הוגה כמה רעיונות נוספים ולכן אין הדברים בכתב כל כך ברורים.

בהיותו בירושלים, בשנת תש”י, נסתלק האדמו”ר הריי”צ וסבא היה מאלה שערכו וכתבו כתב התקשרות לחתנו כ”ק אדמו”ר רמ”ש זצ”ל, וסבא על אף שקשיש היה מן הרבי ועל אף מעמדו בעולם, כפף את קומתו לפני הרבי זצ”ל. הערכה עצומה העריכו הרבי והתחשב מאוד בדעתו. על הקשר ההדוק שביניהם ועל יחס הערכה ניתן לראות באיגרות קודש, כשבכל כרך וכרך תופס סבא מקום נכבד ביותר וגם מתכתבים בכל מקצועות התורה ובכל תחומי החיים הציבוריים.

עם השנים החלו להופיע ספריו וכאן התגלתה תופעה מעניינת. בנוהג שבעולם שספר הנועד לתלמידי חכמים אינו מיועד לציבור הרחב, ולהיפך ספר הנועד לקהל הרחב אינו נועד לת”ח. ואילו סבא השכיל בסגנונו הנפלא ובהיקף ידיעותיו ליצור כתיבה כזו שיש בה טעם ועניין גם לת”ח מובהקים וגם לקהל הרחב. שגור היה על לשונו הפסוק [31] “אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל”. משה רבנו יכל לומר דברים שרק המובחרים והנעלים שבעם יבינו, ואעפ”כ לא כך עשה אלא השתדל שהדברים יובנו לכל ישראל. וכזו היתה כתיבתו אל כל ישראל.

מעשה ובשנות החמישים פגש סבא באחד מראשי השלטון והלה מתוך התלהבות אמר לסבא על אחד ממאמריו או ספריו: “דבריך נפלאים ומובנים לכל עם ישראל שהרי אין לך עם הארץ יותר גדול ממני ואני הבנתי כל מילה ומילה, ואם כך אזי כל אחד ואחד יכול להבין את הדברים”. בשני דברים טעה האיש, אמר סבא, האחד שאיננו עם הארץ הגדול ביותר והטעות השניה שנדמה לו שהבין כל מילה ומילה. אבל עכ”פ יסודי הדברים שוויים לכל נפש.

שמו נתפרסם לתהילה. קשה למצוא בדורינו אדם שיהיה בקיא כמוהו בהלכה ובאגדה, בקבלה ובחסידות, בתורה שבכתב ובתורה שבע”פ. קשה להאמין שאישיות אחת קיפלה בתוכה את כל הספרות העניפה של שו”ת ראשונים ואחרונים, פוסקים ומשיבים. ולא ידיעה שטחית אלא ידיעה לעומק ולרוחב, שליטה ללא מיצרים באוצרותיה ומכמניה של הספרות התורנית לסוגיה ולגווניה השונים.

העולם היהודי לגווניו וענפיו השונים רכש לו כבוד והוא הוכר כאחד מגדולי הדור. ביתו הפך לתל תלפיות לרבנים וראשי ישיבות, בעלי הוראה ואישי תורה וסתם עמך בית ישראל, מי לשיחה בד”ת ומי לשאלה בהלכה או לחיפוש מקור מסויים ומי לעצה, עזרה וסיוע. את כולם קיבל במאור פנים ובחמימות ומעולם לא נתן למישהו להרגיש שהוא עסוק או טרוד.

אולי סיפור קטן ימחיש את החביבות שחש כלפי כל אחד ואחד. מעשה ובחול המועד פסח, בא לבקרו אחד מחשובי ראשי הישיבות, כשהוא מלווה בתלמידים מישיבתו. בשיחה אמר ראש הישיבה איזה חידוש בעניני הפסח. כשיצא, הראה לי סבא תוספות בסוף מסכת פסחים, בו מפורש ההיפך. כששאלתיו למה לא הראה לו את דברי התוספות, נדהם סבא מעצם השאלה. בנוכחות תלמידיו להראות תוספות הפוך? אמר בפליאה.

עדינות נפשו משתקפת גם מהדברים הבאים. כשהוזמן להרצאות וכדומה וחוץ ממנו היו עוד מרצים – שלא בשיעור קומתו – ובדרך כלל בגמר הרצאתו היה חלק מן הציבור עוזב את האולם, אולם סבא היה נשאר עד אחרון המרצים. כשאמרנו לו שלא מצפים ממנו שישאר עד הסוף ויכול לצאת בגמר דבריו, לא רצה אפילו לשמוע על אפשרות שכזו. הכיצד אפשר לזלזל באדם מישראל טען. סיפורים שכאלה יש לנו רבים אלא שנלאינו מלהאריך.

אחד הדברים שהפליאו את כל מכיריו היתה יכולתו להתנתק מן העניין שהוא עסוק בו, לקבל את האורח במאור פנים, לענות על שאלתו ומיד בגמר השיחה לחזור חזרה לאותו מקום בו עסק קודם כאילו לא הפסיק. יפה תאר את הישיבה במחיצתו סופר אחד[32]: “אתה יושב ועוקב אחר סדר יומו ונדמה לך כי לפניך לא עורכה של “האנציקלופדיה התלמודית” כי אם אנציקלופדיה חיה… הנה נשמעת נקישה בדלת ונכנס רב ישיש. לפי ניב דיבורו ניכר כי מוצאו מהונגריה והוא מחפש לדעת באיזה ספר אפשר למצוא דברים על… הרב זֶוין מקדימו בסבר פנים יפות ומבקשו לשבת, שואלו אם ישתה משהו ומיד הוא קורא בשמות שורה ארוכה של ספרים הדנים בעניין. ולא זו בלבד, הוא גם קם ממקומו עובר ביעף על פני מדפי הספרים מטפס על סולם עץ או מתכופף לקרקע וכבר צבורים בידו כל אותם הספרים שקרא זה עתה בשמותיהם. הוא מגיש את הספרים להרב הישיש, הלה מרכיב משקפיו ומתחיל לעיין בספרים ואילו הרב זֶוין חוזר לנסח את הערך בו עסק ברגע שנכנס הרב לחדרו. נכתבו חמישים שישים שורות, שוב נקישות בדלת…”. בכל שלט והכל ידע.

פגשנו פעם בארה”ב יהודי נכבד מנכדי האדמו”ר מטריסק זצ”ל, וסח לנו אותו יהודי: בהיותי בארץ נכנסתי לסבכם ואמרתי לו שאני עומד להדפיס מחדש את הספר של סבי “מגן אברהם” למגיד מטריסק, והתחלתי לומר לו חידושים מן הספר. והנה כל חידוש שרק התחלתי לומר לו הוא מיד סיימו. לא יכולתי לחדש לו דבר ועמדתי משתומם, מניין לו בקיאות זו בספר חסידי משושלת צ’רנובל, אבל כך היה, בהכל גילה עניין והכל ידע.

אומנם את סדר לימודו היה קשה אפילו לנו בני הבית לדעת, הוא הסתיר את עצמו ולא הראה במה הוא לומד ובאיזה ספר הוא מעיין, אבל באחרית ימיו, כשקשה היה לו להוציא בעצמו את הספרים מן הארון, ביקש מאיתנו לפני שבת להכין לו על השולחן את ה”לקוטי תורה” (לבעל התניא), את ה”שפת אמת”, “שם משמואל”, “פרי צדיק” ו”שמן למאור” – מאמרי חסידות של האדמו”ר מבוברויסק.

דיברנו על כוחו בכתיבה, אך לא פחות מכך היה כוחו בדיבור. כתב עורך שבועון[33]: כאשר הוא נושא את דבריו בכל נושא שהוא, אפשר לרשום את הדברים מפיו ולמסור אותם מיד לדפוס, שכן יוצאים המשפטים קולחים נאים ומצוחצחים כאילו נרשמו תחילה בעבודה מאומצת והאומרם שיננם לעצמו על פה. “כאילו נרשמו תחילה”, אבל לך אמור לו לסופר שאפילו ספריו וכל שכן מאמריו לא כתבם יותר מפעם אחת ואח”כ תיקנם פה ושם. הכתיבה הראשונה היא גם הכתיבה האחרונה, היא גוף הספר או המאמר. לנגד עיניו האירו הדברים ולא הוצרך לטיוטא, כלומר לכתיבה נשנית וחוזרת.

מעשה ורב חשוב עמד להקים מפעל ספרותי בנושא מסויים וביקש מסבא מכתב המלצה, אבל מכתב שישקף גם את חשיבות אותו מפעל. ואכן, נענה סבא לבקשתו וכתב את המכתב המגדיר את מהות המפעל וחשיבותו. אח”כ משום מה לא יצא הדבר לפועל והמפעל לא הוקם. עברו כמה וכמה שנים ונמלך אותו רב בדעתו להקים את המפעל, אלא שבינתיים הלך לאיבוד המכתב שקיבל מסבא. בא אותו רב שנית לסבא, התנצל על איבוד המכתב וביקש מכתב חדש ושוב באותה מתכונת, מכתב שיגדיר את המפעל ויסביר את חשיבותו. ואף הפעם סבא נענה לבקשתו וכתב מכתב המעריך את חשיבותו ומגדיר את מהותו של אותו מפעל. לימים, סיפר אותו רב, מצאתי את המכתב הראשון, השוויתי בין שני המכתבים, ומלבד התאריך לא היה שום שינוי ביניהם, כמעשהו בראשון כך מעשהו בשני. דומני שההסבר פשוט, סבא ראה תמיד את הנקודה המרכזית והעצם לא משתנה. הענפים, הפירות, מתחלפים, השורש נשאר אחד, ולכן אותה הגדרה שהיתה יפה לפני שנים, יפה גם עכשיו.

אמן ההגדרות היה. הגדרותיו קולעות היו. מוצא היה לכל אירוע ולכל דמות את הפסוק או מאמר חז”ל המתאים. וכותב אחד[34]: “זכור נאומו ההיסטורי בפרשת הבג”ץ הידוע ‘אשמנו בגצנו’”. נרחיב קצת את היריעה בנושא זה: מועצת הרבנות הראשית הורידה את ההכשר על בשר המשווק ע”י “מרבק”. הלכה חברת “מרבק” והגישה בג”ץ, שחייב את מועצת הרבנות הראשית לבוא לפני בית המשפט לנמק למה לא תתן הכשר לחברת “מרבק”. היתה זו הפעם הראשונה שהוגש בג”ץ נגד הרה”ר. הארץ סערה, ונערך כינוס מחאה גדול, וסבא פתח את נאומו במילים שחברת “מרבק” צריכה להכות על הלב “אשמנו, בגצנו”. אכן מילים קולעות. אבל היה כאן בפרשה זו הרבה יותר מ”אשמנו, בגצנו”. הבג”ץ תבע תשובה, וסבא נלחם כאריה שלא לענות לבג”ץ ולהתעלם ממנו. אוי לנו, טען, אם בג”ץ יקבע מתי לתת כשרות ומתי לא. זכורנו, שכמה עסקנים דתיים באו לסבא ואמרו שבאי-מתן תשובה לבג”ץ יש עבירה על החוק, ביזוי בית המשפט, ואפילו שנניח שלא ינקטו צעדים נגד הרבנות, עלול הדבר להביא לביטולה של הרבנות הראשית. וענה סבא: באם יש בידינו שתי ברירות, רבנות תחת בג”ץ או ביטולה של הרבנות בכלל, עדיפה הברירה השניה. טוב שלא תהיה רבנות משתהיה כפופה להוראותיו של בג”ץ. עמד סבא בתקיפות על דעתו ואמנם מועצת הרבנות לא ענתה על הבג”ץ…

הזכרנו את דבריו של אותו סופר, שכשאתה נמצא במחיצתו “נדמה לך כי לפניך לא עורכה של האנציקלופדיה התלמודית כי אם אנציקלופדיה חיה”. ואמנם יכולת לשוחח עמו בכל עניין ובכל נושא והוא מבלי לפתוח ספר שולט בעניין כאילו אך זה עתה יצא ממנו. סח לנו אחד משומעי לקחו[35]: המאמר על השלג המופיע ב”לאור ההלכה” [36] כיצד הוא נולד? יום רביעי בשבת היה ושלג ירד בירושלים. אנחנו שומעי לקחו נהנינו מההסתכלות על השלג ולא ששנו להיכנס לשיעור, אלא אם כן ימסור לנו הרב את כל המקורות בענין השלג בהלכה. הרב הסכים, וככה מבלי הכנה מראש, נאמר השיעור. וסח לנו אחד ממערכת עיתון “הצופה”, שבאותו יום רביעי אחר הצהרים נשלח המאמר למערכת בת”א כדי להדפיסו לשבת.

וכותב אחד הרבנים[37]: “בדיוק לפני עשר שנים, בשנת תשכ”ח, ישב הוא בחדרו עמוס הספרים של הרב זֶוין ונבחן אצלו לקבל היתר הוראה[38]. במשך שעות העלה הרב זֶוין שאלות יסודיות ומקיפות בשו”ע או”ח ויור”ד על מכלול סימניו. השאלות קלחו מפיו ללא עיון בספר כל שהוא, דומה היה כאילו הוא עצמו התכונן באותה שעה למבחן ברבנות: מג”א וט”ז, ש”ך וחו”ד, פת”ש וחידושי רע”א, הכל היה שגור על פיו וחי במוחו. הדברים נכתבו כעשר שנים לאחר המעשה, אבל זוכרני איך באותו הזמן סיפר לי הרב שכמה הוא נפעם ומשתומם וכך אמר: “תופעה כזו עוד לא ראיתי”.

גדולי הדור, חסידים ושאינם חסידים, העריצוהו. הם ראו לפניהם אישיות תורנית מיוחדת במינה, ואף הגאון הגדול מרן הגרי”ז זצ”ל מבריסק, היה משוחח עמו שעות ארוכות וגילה בפניו הרבה מתורתו של אביו הגר”ח, וידידות זו נמשכה גם עם בנו הגאון רי”ד סולביצ’יק זצ”ל. ספר זה “אישים ושיטות” הביא סבא להרב מבריסק זצ”ל, ובנוכחותו קרא את הפרק על הגאון ר’ חיים זצ”ל, וניכר שהדברים לשביעות רצונו, מלבד על מעשה אחד שהעיר.

פירסומו הגדול והערכה לה זכה מכל שכבות הציבור גרמו שמיד עם פטירתו של הרב הראשי לישראל, הגאון רי”א הרצוג זצ”ל בשנת תשי”ט, הופעל לחץ עצום על סבא מכל שכבות הציבור ומכל המפלגות שיקבל על עצמו את משרת הרב הראשי, ומובטח היה לו שלא זו בלבד שאם רק יסכים להציג את מועמדותו לתפקיד יבחר אלא שאף זאת, שלא יציג מבלעדו שום מועמד אחר את עצמו לתפקיד. אבל הוא סירב בכל תוקף ועל אף הלחץ החזק עמד על שלו. “פשטתי כותנתי איכה אלבשנה” כך אמר. אחד הטעמים לסירובו היה מפני “האנציקלופדיה התלמודית”. הוא ראה בה מפעל לדורות וידע שבהיותו רב ראשי לא יוכל להמשיך בעריכתה, ואותה העדיף על פני שאר הדברים.

יש ובאדם אחד נתמזגו שתי מידות, אלא שהאחת בולטת יותר והיא מסתירה את השניה. וכך קרה גם אצל סבא: נתמזגו בו גאונות וצדקות, אלא שמידת הגאונות וכושר הכתיבה שבו הסתירו את מידותיו וצדקתו. התואר על סבא “הגאון הצדיק”, אינו רק לתפארת המליצה אלא יש בו מן הגדרת המציאות. תמיד ראה את עצמו כאדם רגיל ומעולם לא החזיק טובה לעצמו. התנהג בפשטות ובצניעות מדהימה וכל הבא עמו במגע חש כשווה בין שווים ממש. סלד מכל גינונים של כבוד. בשנים האחרונות מנין היה בשבתות בביתו, ומעשה ובאחרית ימיו לרגל שמחה משפחתית פירסמו אנשי המנין באחד העיתונים ברכה, ובברכה כתבו לגאון האדיר וכו’, וסבא ממש פרץ ונזף בהם: “באחרית ימי עושים לי דבר כזה, לשמוע כל מיני גוזמאות”, וכל השומעים חשו עד כמה הדברים הללו מעוררים בו סלידה.

ענותן כהלל היה. ומעשה באחד מזקני הרבנים שהיה נדמה לו באחד מן האירועים שסבא לא כיבדו כראוי. אותו רב עמד וכתב לסבא מכתב: “היתכן, ועוד שאני שנים מבקר בביתכם ואתם לא מחזירים לי ביקור”. וסיים את מכתבו: “אתם אינכם כמו החפץ חיים ולא כמו הגרח”ע”. סבא מיהר לכתוב לו ולפייסו, ובסוף מכתבו הוסיף: “ומה שכתב כת”ר שאינני כהח”ח וכרח”ע, פשיטא מאי קמ”ל, וכי שמע פעם ממני שאני כן כמו הגאונים הנ”ל”. ולא זו בלבד אלא שמכאן ואילך כל חג וחג הקדים סבא לבקרו על אף שהדבר היה כרוך בטירחה מרובה.

בעת ביקורו של האדמו”ר מסדיגורא אצל הרבי מלובביץ’[39], אמר מנכ”ל מוסדות סדיגורא, שהיה בן בית אצל הרב זֶוין: “כ”ק אדמו”ר, הנהגתו של הרב זֶוין היתה באופן של הצנע לכת, אבל כל אלו שהכירו אותו ראו שהוא איש המעלה”. המנכ”ל הפליא את גדלותו של הרב זֶוין בענייני צדקה וחסד וסיפר: “פעם נכנס אליו אברך מנטורי קרתא בבקשת עזר וסיוע, ולאחר שנתן לו אמרתי להרב זֶוין שאברך זה זרק עליו קליפות בלכתו ביום השבת להתפלל בבית כנסת חב”ד במאה שערים. ואמר לי, אם כן, קרא אותו מהר בחזרה כדי שאתן לו סכום גדול יותר, שהרי ידע על מי לזרוק”.

אף אנו יודעים כמה וכמה מעשים שתמך ועזר במלוא יכולתו לכאלה שביזוהו ומיעטו בכבודו. למותר לומר שהסיבה נבעה מפני היותו ציוני, שכן חוץ מ”פגם” זה לא היה לאף אחד בעולם סיבה לרצות לפגוע בו, שכן מעולם לא עשה רעה לאיש. “מידת חסדו וטוב ליבו של הגאון הצדיק רש”י זֶוין היתה מן המופלאות, אולי אחת בדור, לא ידע שום חציצות ומחיצות. כל מי שבא לביתו נענה. לא מנע עצמו מלכתוב כתבי המלצה לטובת יהודים שמעולם לא הכיר, לא לפני שהעניק קודם לכל את השתתפותו הכספית. יהודים שמבחינה ציבורית וחברתית השתייכו למחנות וחוגים אחרים, נתקבלו על ידו באהבה ללא מצרים”[40].

אחד מראשי היהדות הדתית כותב בספרו[41]: “אני הערצתי אותו – את סבא – ללא סייג, כי ראיתי בו דמות מופת. הרב זֶוין הרגיש בחולשתי כלפיו והירבה לנצלה, הוא היפנה אלי נזקקים רבים שיש לטפל בהם ובצורכיהם. כל פניה טלפונית אלי מצידו היתה עבורי צו ופקודה שיש לבצעה עד תום”. “לא מנע עצמו מלעשות טובה” – כך זה היה בדרך כלל, אבל היו מקרים היוצאים מן הכלל ובהם נמנע, כשנכדיו היו זקוקים להמלצה או שידבר עם מישהו למענם, היה הדבר קשה כקריעת ים סוף וכמעט תמיד סירב. וכשלחצו עליו ואמרו לו: לכולם אתה עושה ולמה לנו לא, אמר: “לכם זה כמו לעצמי, ועבורי אינני מבקש ולא כלום”.

ענוותנותו היתה לשם דבר. מעשה באחד מגדולי הרבנים והמחברים, שבהיותו אצל סבא אמר לו פירוש יפה בפרשת השבוע. סבא נהנה מן הפירוש. אמר לו אותו גדול: “כאלה פירושים יש לי על כל חמישה חומשי תורה אבל חושש אני להדפיסם, שאם אדפיס ספר על החומש יאמרו שאינני יודע ללמוד”. התפלא סבא ואמר “שיגידו ומה בכך”. לא נתפס בשכלו הפחד מפני שיגידו שאינו ת”ח. ולא רק נאה דורש היה אלא אף נאה מקיים. כמה וכמה ומהם גדולי תורה ניסו להשפיע עליו שלא ידפיס את ה”סיפורי חסידים”. אין זה יאה, כך אמרו, לגדול שכמותו לעסוק בספורים. סבא לא היטה אוזן לדברים, מה הם חוששים אמר, שיגידו שאיני ת”ח? שיגידו, ובקושי הצליח אבינו ז”ל להשפיע עליו שעכ”פ יוציא קודם את “המועדים בהלכה” ורק אח”כ את “סיפורי חסידים”.

מידת הצדקה היתה מידה מרכזית בהליכותיו, בין בהיותו רב בכמה קהילות ברוסיה ובין בשבתו בארץ. כאדם פרטי תמיד דלתות ביתו פתוחות היו לנצרכים ופעמיים בשנה, לפני חג הפסח ולפני חג הסוכות, ראה עצמו כגבאי צדקה פשוטו כמשמעו. היה אוסף כסף מכל מיני מקורות והיה מחלקם לנצרכים. הדלת לא נסגרה מנכנסים ויוצאים, מהם תובעים בפה מלא, מהם בהיסוס, ומהם ת”ח שאגב שיחה בד”ת נוטלים את השיק, כעין מתן בסתר. אך גם בשאר ימי השנה, אם נודע לו על פלוני או אלמוני שזקוק לממון, אם לרגל נישואי בנו או לכל סיבה אחרת, תמיד דאג לעזור ולסייע, פעמים בגלוי ועוד יותר בסתר.

השקפתו של סבא על המדינה היתה ברורה. בשיחותיו היה אומר: השקפות שונות יש על המדינה: הללו אומרים אתחלתא דגאולה, הללו אומרים אין כאן אפילו לא אתחלתא. סבא היה אומר: איני לא מאלה ולא מאלה, מעולם לא הייתי בשמים ואינני יודע אם זו אתחלתא דגאולה או לא, מה שברור לי – המדינה תשועה גדולה היא לעם ישראל ובתקומת המדינה נתרחשו ניסים גדולים. והוסיף ואמר: יש להמליץ כאן את מה שאמרה אשת מנוח לבעלה “לוא חפץ ה’ להמיתנו לא הראינו את כל אלה” [42]. ביום העצמאות היה אומר הלל בלי ברכה, כתקנת הרבנות הראשית דאז, וכשפעם העיר מישהו שהרב זֶוין טורח להתפלל ביום העצמאות במנין שבמוסד הרב קוק, שמה אומרים הלל בברכה, תיקן סבא ואמר: אני הולך לשם למרות שאומרים ברכה. והסביר: בבתי הכנסת שבמקום מגורי לא אומרים הלל כלל, לכן העדפתי להתפלל במקום שאומרים ואפילו בברכה מאשר להתפלל במקום שלא אומרים כלל.

ידע סבא לראות נגעים. יבואו כל מאמריו הפובלציסטים ויעידו עליו שידע לראות, ולא רואה ושותק אלא על כל ליקוי ונגע היה מתריע. אבל שָׁנינו “אין רואים את הנגעים ביום המעונן”, בשעה שעננים שחורים מרחפים על שמי ישראל, בשעה שהעם בישראל נתון במצוקה, אז הליכוד והאיחוד של כל החוגים והסוגים של הציבור דורשים לא לחטט בפצעים ולא להסתכל כל כך בליקויים.

זאת ועוד. ידע סבא להבחין בין המדינה לממשלה. ופעם אמר בבדיחותא: ביום העצמאות צריך לומר הלל ותחנון, הלל על המדינה ותחנון על הממשלה. פעם נערכו בחירות סמוך לחג הפסח ושאל מאן דהוא את סבא אם מצוה ללכת לבחירות? אמר לו: מצוה. ושוב שאל: מצוה כמו אכילת מצה? ענה סבא: כמו מצה איני יודע, אבל עכ”פ כמו מרור… ובראיון לעיתון “מחניים” אמר: מדינת ישראל עצמאית היא בגדר נס ופלא, ובכל זאת בנוגע לאתחלתא דגאולה אין אנו מצויים בסוד ה’ ואין לנו מושג מאופן גאולת ה’ שעתידה לבוא.

ואע”פ “שאין רואים נגעים ביום המעונן”, מכל מקום על שני דברים נלחם: על צביון השבת, ונגד גיוסם של בני הישיבות שתורתם אומנותם. מאוד רצה לראות את השבת נשמרת ברה”ר בפרהסיא. כבר בבואו לארץ בתרצ”ה הוכרז ביוזמתו על חודש אדר הראשון והשני כחודשי השבת והרבה אז לכתוב על קדושתה של השבת וכיצד צריכה השבת להיראות בעיר העברית. בסוף שנות החמישים, כשהיו הפגנות השבת בירושלים, גם אז נטל חלק במאבק על סגירת שכונת גאולה בשבת. כתב לראש העיר מכתבים תקיפים וכתב שעושה זאת בתור תושב השכונה.

כאשר נודע לו בחורף תשכ”ו שחושבים להפעיל את נמל אשדוד גם בשבתות היה נסער מאוד וכתב איגרת לראש הממשלה דאז לוי אשכול, עליה חתם ביחד עם הגאון רי”ש כהנמן זצ”ל מפונביז’, הגאון ר”י אברמסקי זצ”ל והגאון רא”י אונטרמן זצ”ל. וזה נוסח המכתב: “יום ב’ ד’ טבת תשכ”ו. לכבוד ראש הממשלה מר לוי אשכול, שלום רב. אנחנו הח”מ ראשית כל מאחלים בזה לכבוד ראש הממשלה החלמה מהירה אחרי מחלתו ובריות גופא לאורך ימים ושנים. אנחנו מביעים בזה את צערינו הרב, על אשר מסיבות שונות בלתי נראות מראש לא יכלנו לקיים עכשיו את הפגישה שלנו עם ראש הממשלה שנקבעה להיום. אחת מהסיבות היא, היות ובדעתינו היתה להביע לפני כבוד רה”מ דברים תקיפים וברורים נגד המחשבה לפגוע בריש גלי בנמל המדינה אשר באשדוד בנשמת נשמתו של עמנו, בשבת קודש. והיות אשר כבוד רה”מ קם עכשיו ממחלתו בביה”ח, לכן חששנו שמא ח”ו יפגע הדבר בבריאותו. אבל אין זה פוטר אותנו מלהביע בזה בכתב את דעת היהדות הדתית בארץ ובתפוצות, אשר ח”ו אם ייפתח איזה שהוא פתח של “היתר” בשעת הדחק וכיוצא בזה בעבודת הנמל באשדוד, נמל שנבנה ע”י מדינת ישראל ובעבודת ישראל, הרי זה ישמש לא רק חילול השבת אלא ח”ו הריסת השבת וביטול השבת. שבת זו אשר שמרה על קיום ישראל מאז היה לעם מסיני ועד הנה. הדבר בידך כבוד רה”מ, תעמוד בתוקף על סגירה מוחלטת של הנמל בשבת ושמך יתנוסס לברכה לדורות, ואף תבטיח בזה את כבוד המדינה ושלום המדינה ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו”. ועל זה חתמו ארבעת הרבנים[43].

בשנותיו האחרונות, כשרצה מישהו מהנציגים הדתיים בכנסת להביא לגיוסם של בני הישיבות, יצא סבא בחריפות נגד מגמות אלו ואף פירסם מאמר חריף “אל תגעו במשיחי”. ודאי, מי שאין תורתו אומנותו לדעתו חייב להתגייס, אבל מי שתורתו אומנותו אין לגייסו.

בשנותיו האחרונות נחלש מאוד וכל תנועה עלתה לו בקשיים גדולים, ואעפ”כ לא ויתר על טבילה במקוה לפחות בערב שבת, ועל אף הטורח והיגיעה בשארית כוחותיו כשהוא מלווה ע”י נכדו הלך לטבול. באותה תקופה, כשכוחותיו הלכו ואזלו, היה אומר על עצמו: מכף רגל ועד ראש כולי פצע וחבורה ולא עד בכלל. וקרה באותה תקופה שאושפז בביה”ח שערי צדק. פרופ’ מאיר, מנהל ביה”ח, שאלו אם הוא רוצה שיסדרו לו חדר נפרד בלא אנשים נוספים. סבא סירב, “רוצה הוא להיות ביחד עם שאר החולים”. כשבני המשפחה שאלוהו למה סירב, הרבה יותר נוח להיות בחדר פרטי, ענה: “למה לא תבינו, הרי אני זקוק לרחמי שמים, למלאך מן השמים שיבוא לרפאות אותי, אבל מסופקני אם יש לי זכות כזו, שישלחו עבורי במיוחד מלאך מן השמים, אבל בחדר של כמה וכמה חולים אולי לאחד מהם יש זכויות מיוחדות וישלחו רפואה מן השמים, וכשהמלאך כבר כאן כדי לגשת ממיטה למיטה די גם בזכות קטנה”.

כשנה לפני פטירתו, אבינו עבר ניתוח קל וסבא שהיה מקבל עליה כל שבת היה מידי שבת בשבתו עושה לו “מי שברך לחולה”, וככה נמשך הדבר כחצי שנה. כשהערנו לו: אבא לא כ”כ חולה, ענה: אינכם יודעים, הוא חולה מאוד. שבת אחת לא עשה “מי שברך” לאבינו החולה. התפלאינו, מה ראה דוקא בשבת זו לא לעשות? ובמוצאי אותה שבת לפתע נפטר אבינו ז”ל ויהי לפלא.

מצב בריאותו הידרדר ובליל שבת האחרון לחייו הגיע כ”ק אדמו”ר מגור זצ”ל ה”לב שמחה” לבקרו. זמן ממושך ישב בבית, שוחח עמו, הסתובב בספריה ונפרד ממנו ובאותו שבוע נסתלק סבא. יום יומיים לפני פטירתו אמר הסבא כמה וכמה פעמים לנכדו: יש כאן דמות מכוערת, סלק אותה מכאן. וכששאלו היכן? הראה ליד הדלת.

בכ”א באדר א’ תשל”ח השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה. רבבות ליווהו בדרכו האחרונה. וכשהחלו האלפים הרבים לבוא ליד הבית, מהמקום בו יצא מסע הלוויה, פרצה הרבנית זצ”ל בקריאה: בוא ותראה, אתה שסלדת מכבוד, איזה קהל עצום בא ללוותך לדרכך האחרונה. המונים רבים באו מכל שכבות הציבור. רבנים ואדמו”רים מכל גווני הקשת, רבני בריסק בני הגרי”ז זצ”ל, ראב”ד העדה החרדית הגאון רי”י וייס זצ”ל, הראשל”צ הגאון ר”ע יוסף שליט”א, ראשי ישיבות, דיינים ואף ראש הממשלה דאז מר מנחם בגין. הרבנות הראשית לא”י פרסמה מודעת אבל בה נאמר: “נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון קודש עם עלייתו למרומים של זקן גאוני הדור הצדיק והחסיד מרן שלמה יוסף זֶוין זצ”ל”.

“יד הרב הרצוג”, האנציקלופדיה התלמודית ומכון התלמוד הישראלי השלם, פירסם הודעת אבל, בה נאמר: “ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. בלב נשבר ונדכה אנו מודיעים על הסתלקותו של האי גאון וצדיק יסוד עולם, תפארת ישראל ועוז תורתו לעדי עד, מורה לדור ולדורות, רבינו הגאון האדיר מרן רבי שלמה יוסף זֶוין זצ”ל”. כפר חב”ד ומוסדות חב”ד הביעו את כאבם על סילוקו של אדריכלה הגאוני של מבחר היצירה התורנית ונאמן ביתו של כ”ק אדמו”ר. בנוסחים דומים יצאו עוד מוסדות והיכלי תורה.

יצירות למופת הניח סבא. ספריו זכו לתפוצה גדולה. סגנונו המיוחד ובהירות מחשבתו הקנו לו שם עולם. ספרו “המועדים בהלכה” נמצא כמעט בכל בית, הוגים בו ת”ח ורבנים ובעה”ב קובעי עיתים בתורה. לכולם הוא מקנה את צביונו התורני של כל חג וחג.

“אישים ושיטות” – את האישים הכרנו ועליהם שמענו, אבל מה השיטה, מה הקו המאפיין כל אחד ואחד מן האישים? בניתוח מעמיק מנתח הוא את שיטתו והלך מחשבתו של כל אחד מן האישים עליהם הוא דן. הציבור הרחב כולל הוגי תורה וחובשי בית המדרש יתקשו למצוא הבדל בין ר’ מאיר שמחה בעל ה”אור שמח” לר’ חיים עוזר בעל ה”אחיעזר”. הרוגוצ’ובי – על האיש שמענו אבל דומני שסבא היה הראשון שהוציא את תורתו לרשות הרבים. כששים עמודים הוא מקדיש לו ודולה פנינים מתורתו. או גאון כרבי אברהם ישעיה קרליץ, הידוע בשם ה”חזון איש” (על שם ספרו), שאף הוא נכלל ב”אישים ושיטות”, דמותו של החזו”א נצטיירה בקרב רבים כנוטה להחמיר, כל חומרה בהלכה ודקדוק דין יוחסו לחזו”א. בא סבא ב”אישים ושיטות” ומוכיח שההיפך הוא הנכון. בשני דברים מתגלה כוחו של החזו”א, בהליכה נגד הזרם ובכחא דהיתרא, ורבות הן הדוגמאות שהוא מביא לכך.

“לאור ההלכה” – סידרת נושאים שסבא מרצה עליהם, מקיפם מכל הצדדים ומבהיר לנו את הנושא מבחינה תורנית. “המלחמה” – דן סבא בחוקיותה, בכיבוש, בגיטי מלחמה ובעוד דברים הקשורים במלחמה. וככה גם על השמיטה ועל עוד מגוון של נושאים כשהקריאה נעימה ועריבה.

החל מתרצ”ה עד תש”ג היה סבא מפרסם מידי יום שישי בעיתון “הצפה” מאמר תחת הכותרת “על הספרות התלמודית” ולא ביקורת חיצונית. הדברים היו נקראים בשקיקה ובצמאון. סבא ירד לעומקו של כל ספר וספר, בירר את שיטתו, העיר היכן שצריך להעיר. עשרות ספרים נסקרו על ידו. לימים חלק מן המאמרים כונסו בספרֵי “סופרים וספרים” בשלושה כרכים, וזהו אחת היצירות היפות שלו.

שם גם מומחש מה שכתב סבא על ה”חזון־איש”, שדומה שמה שלא כתב את שמו על ספריו ללמדינו שיש לדון על הדברים מצד עצמם ולא מצד מי שאמרם. אצל סבא ב”סופרים וספרים” אתה רואה מידה זו. כאשר הסברא או החידוש נראים לו כנכונים, הא מקלס ומשבח את המחבר ויהיה זה גם צעיר התלמידים. ואם החידוש אינו נכון בעיניו, מעיר הוא מבלי להתחשב מיהו הכותב. הוא דן על הדברים כשלעצמם ולא על אומרם.

“לתורה ולמועדים” – רעיונות עמוקים, כתובים בקיצור ובבהירות לפי סדר פרשיות השבוע. הבאנו כבר את הגדרת אדמו”ר הריי”צ זצ”ל: דרוש שבסוד.

גולת הכותרת ביצירותיו היא ללא ספק היותו עורך “האנציקלופדיה התלמודית” מיום היווסדה בשנת תש”ב. על מפעל כביר זה כבר נכתב רבות, ואף כאן בספר זה הבאנו דברים על האנציקלופדיה. לכן נבוא כאן בקצור. לפנינו דברים שאמר הרה”ג ר”י הוטנר שליט”א, מנהל יד הרב הרצוג כמעט מיום היווסדה של האנציקלופדיה: “למען האמת מחובתי להדגיש מלכתחילה כי הגרש”י זֶוין זצ”ל הוא היה יוצר האנציקלופדיה ולא עורכה בלבד, וראיה לדבר י”ב הכרכים הראשונים שנכתבו בכתב ידו ממש, כל עמוד, כל פיסקה, כל משפט. נכון אמנם ובל נעלים שהרב מאיר בר-אילן (ברלין) ז”ל היה היוזם הראשון של רעיון האנציקלופדיה התלמודית ואף השתתף בעריכתם של שני הכרכים הראשונים עד לפטירתו בשנת תש”ט, אבל יוצרה בפועל, האדריכל הגדול של המפעל הזה, מי שהקדיש לו את כל מהותו ועצמיותו במשך שלושים וחמש שנות חייו האחרונות היה הרב שלמה יוסף זֶוין, שהצטרף למלאכה כבר בשנת 1942″[44]. “על פי רוב היה כותב שניים שלושה ערכים בבת אחת. כשאני מתעייף עם הערך הראשון… אני מתרענן ע”י ערך חדש”[45]. “אור גדול זה שהאיר עלינו הגרש”י זֶוין זצ”ל, איננו מצטמצם בט”ו הכרכים שכבר הופיעו אלא הוא גנוז בשלושים הכרכים שטרם הופיעו ושיופיעו בעז”ה בעתיד… גם כשיבואו לנו עוד עשרה או עשרים עורכים גדולים… גם אז ישאר מאורינו הגאון האדיר ר’ שלמה יוסף זֶוין זצ”ל העורך הניצחי והקבוע של הא”ת ויוצרה האמיתי מראש עד סוף, כי הכל בא מכוחו, מרוחו ונשמתו ותורתו”[46].

במלואת שלושים לפטירתו קראו עליו מספד בירושלים. ההספד היה ביד הרב הרצוג, המספידים היו: הגאון ר’ בצלאל ז’ולטי זצ”ל רבה של ירושלים, הגאון ר’ שאול ישראלי זצ”ל חבר בי”ד הגדול ועוד. בהספדו אמר הגאון ר”ב ז’ולטי:

איש האשכולות

במשנה סוטה (מז.) שנינו: “משמתו יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים בטלו האשכולות, שנאמר (מיכה ז, א): …אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי”. והגמרא (שם מז:) שואלת: “מאי אשכולות? אמר רב יהודה אמר שמואל איש שהכל בו”. ומסביר שם רש”י (ד”ה “שהכל בו”): “תורה באמתה ואין דופי ושכחה ומחלוקת”. והרמב”ם מפרש (פירוש המשניות, ד”ה “משרבו”): “ואשכולות כינוי על אדם הכולל המדות ומעלות והחכמות לפי מיניהם, והוא מה שאמרו אשכולות, איש שהכל בו”. ורבינו המאירי שם כתב: “ואשכול הוא משל על איש נכללו בו שלימות המדות, להיותו החכמות כולן”.

על הגאון הרב ש”י זֶוין זצ”ל אפשר להגיד, משמת הרב זֶוין בטלו האשכולות. איש שהכל בו: גאון בתורה, גאון במדות טובות, ובהפצת התורה. איש האשכולות ממש. ועליו זצ”ל אפשר להמליץ את הפסוק (שמות א, ו): “וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא”. ר’ שלמה יוסף מת, ואתו כל הדור ההוא של אותם הענקים שהיו בבחינת אשכולות, שהכל בהם.

בקינתו של דוד על שאול כתוב (שמואל ב, א, כד): “בנות ישראל אל שאול בְּכֶינָה, המלבישכם שָׁנִי עם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זהב על לבושכן”. ואמרו חכמים (ירושלמי נדרים ספ”ט, ה”ט, ובדפוס ויניציאה פ”י): “… בנות ישראל, בניות שבישראל, סנהדריות של ישראל, היה רואה כת חברים ומאכילן ומשקן. ומה תלמוד לומר המעלה עדי זהב על לבושכן? שהיה שומע טעם הלכה מפי חכם ומקלסו”.

אהבת התורה האמיתית היא כשאחד שומע טעם הלכה מפי חכם אחר ומקלסו, ולא כאשר הוא נהנה ומתפאר בחידושי תורה של עצמו, כי אז יתכן שאין כאן אהבת התורה אלא אהבת עצמו.

קינה זו, כמה היא הולמת את הגאון הרב זֶוין זצ”ל. כידוע הוא היה בין מייסדי התאחדות הרבנים פליטי רוסיה. הוא דאג לרבנים פליטים, “רואה כת חברים ומאכילן ומשקן”. ולא זו בלבד, אלא גם “היה שומע טעם הלכה מפי חכם ומקלסו”. במאמריו המפורסמים לפני ארבעים שנה “מן הספרות התלמודית”, היה מקלס תלמידי חכמים. ובמיוחד היה מעודד ומקלס תלמידי-חכמים צעירים כדי שיתמידו בתורה להיות גדולי תורה. עליו יש לקונן: “בנות ישראל אל שאול בכינה, המלבישכם שני עם עדנים, המעלה עדי זהב על לבושכן”. וזוהי המידה של איש האשכולות שהכל בו, לדאוג לת”ח, ולקלס תלמידי חכמים.

בדרך כלל אדם מתפתח וגדל בימי השחרות והבחרות. אבל בגיל העמידה הוא נשאר בבחינת עומד. אולם להרב זֶוין ז”ל היתה סגולה מיוחדת נדירה מאוד. כשעלה ארצה הגיע בגיל העמידה, היה כבר מפורסם לגדול בתורה ובקי עצום. אך ראו עליו שתמיד, עד זקנה ושיבה, אור תורתו מוסיף והולך. ועליו אפשר לומר מה שאמרו (מו”ק כה:): “כי נח נפשיא דרבי זירא פתח עליה ההוא ספדנא: ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה”. ועל מה נאמרו הדברים? על שרבי זירא ישב בתענית (מאה יום) לשכוח תלמוד בבלי (ב”מ פה.) כדי להתחיל מחדש ללמוד תלמוד ירושלמי.

כן יש לומר על הרב זֶוין זצ”ל, שאמנם ארץ שנער (חו”ל) הרה וילדה גאון ובקי נפלא, אבל ארץ צבי (א”י) גדלה שעשועיה, כי בארץ צבי גדל ועלה במעלות התורה.

מפעל חייו של הרב זֶוין זצ”ל הוא כידוע “האנציקלופדיה התלמודית”. הוא לא היה רק העורך הראשי של האנציקלופדיה, אלא היה האדריכל והמכוון את דרכה.

כשאנו מסתכלים על המפעל הענקי של האנציקלופדיה התלמודית נשאלת השאלה איך היה יכול הגאון הרב זֶוין להקים מפעל ענקי כזה גם אם נעזר בעשרות ת”ח גדולים ומובהקים? ואיך אפשר הקמתו על ידי אדם? – אלא שהרב זֶוין כיוון את האנציקלופדיה שלא תהיה יצירה חדשה, אלא המשך לספרי ההלכה המקובלים מדור דור, לכן נתקיימה בו הבחינה “עסוק אתה בידך. נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו”.

 


[1] שמות א, ו.

[2] ספר “בנין אפרים” עמ’ רעו.

[3] דברים לב, ז.

[4] השניים האחרונים הם נכדי ה”צמח צדק”.

[5] יהודי תלמיד חכם. חידושיו והערותיו מופיעים בכמה וכמה מחוברות “שערי-תורה”. עד סוף ימיו התכתב בדברי תורה עם סבא. נפטר בתל-אביב ביום כ”א כסלו תשי”ב. את זכרו הנציח סבא בספרו “לתורה ולמועדים”.

[6] שנה שניה, קונטרס ו.

[7] ח”א סימן ז.

[8] מדף השער.

[9] ח”ז ס”ג.

[10] שם, סימנים מג, קמא.

[11] עמ’ רנא.

[12] עי’ שו”ת “מחזה אברהם” סימן קמג ועוד.

[13] האור והכלים במשנתו של הרב אברהם חן ז”ל.

[14] גוף המכתב נמצא אצל נכדיו.

[15] “אודסה פטרבורג”, שבועון מדיני לחדשות וספרות.

[16] בגליונות א’ ניסן, כ”ט סיון, ו’ תמוז, י”א תמוז.

[17] י”ח אלול תר”ע.

[18] ראה גם מאמרו של הרב י. מ. לוין ז”ל ליובלו של המודיע ירושלים תשי”ד, ו-ט. רוטשיין במאמרו על ר’ ברוך הלוי קאמינר ב”אלה אזכרה”, כרך ו’ ניו-יורק תשכ”ה.

[19] “כפר חב”ד” גליון 804, מאמרו הנפלא של ש. בן צבי.

[20] הופיעו רק שתי חוברות: אלול תרע”ח ושבט תרע”ט.

[21] על הכנסיה הלאומית באוקריאנה, עיין א. ז. בן ישי “פרקי אוקריאנה”, העבר ספר י”ח, ת”א תשל”א, עמ’ 116-175.

[22] ספר התועדיות, שנת תשד”ם, ח”ב עמ’ 765-6.

[23] מן “הצפירה” הועתקה הכתבה ב”העולם”, ה’ טבת תרפ”ז, ובאחרונה בספרו של א”א גרשוני “יהדות ברוסיה הסוביטית”.

[24] עיין גם ב”שנה בשנה” תשל”ט, מאמרו של ר’ טוביה פרשל.

[25] עלה לארץ ישראל ושימש כרבו של כפר חסידים. בתו נישאה להגאון ר’ אליהו מישקובסקי זצ”ל, שמילא את מקומו כרב בכפר חסידים ועמד שם בראש הישיבה.

[26] אבי האדמו”ר מאמשינוב שליט”א.

[27] ראה ספר “מלך ביפיו” עמ’ 189.

[28] קובץ “בית המדרש”, עמ’ רנו.

[29] האיגרת נדפסה ב”ישורון”, שנה ד’ ג.

[30] צילום המכתב בספר “מלך ביפיו” עמ’ 272.

[31] דברים א, א.

[32] מתוך כתבה ב”פנים אל פנים”.

[33] “פנים אל פנים” שם.

[34] “כפר חב”ד” גליון 804.

[35] נשיא ביהמ”ש המחוזי בירושלים (בדימוס) פרופ’ יעקב בזק.

[36] עמ’ רלב.

[37] הרב שילה רפאל ז”ל, ב”סיני” פב.

[38] סבא ממעט היה בנתינת היתר הוראה ורק ליחידים נתן. כותב השורות, אף שלמד עימו מידי לילה יור”ד טור ב”י וב”ח, שו”ע ט”ז וש”ך, כשביקש ממנו סמיכה אמר לו: ראשון לא אהיה, כשיהיה לך מאחרים אתן גם אני.

[39] עי’ הערה 22.

[40] “כפר חב”ד” גליון 804.

[41] ד”ר יצחק רפאל בספר “לא זכיתי באור מן ההפקר” עמ’ 331.

[42] שופטים יג, כב.

[43] תצלום המכתב בספר “מלך ביפיו” עמ’ 811.

[44] ראיון עם הרב הוטנר, מאת נ. גוטקינד, “אור המזרח” כו.

[45] שם.

[46] מתוך הספד של הרב הוטנר שליט”א בשלושים. הודפס ג”כ ב”אור המזרח”.