לשאלת גיוס בני הישיבות

בעקבות פנית רבים בדבר שאלת המכתב משנת תש”ח שכותרתו “לשאלת הגיוס של בני הישיבות”

האם הרב זוין כתבו? הרי התשובה היא : לא.

בפרט שאין דרכו של הרב זוין לכתוב מכתבים בעילום שם.

ובפרט שאין דרכו להשתלח בתלמידי חכמים.

לאור זאת הבאינו כאן את דעתו המובהקת ההפוכה, שהובאה במאמר שנשא באסיפת הרבנות הראשית לישראל באדר תשל”ג ככתבם וכלשונם.

הדברים נאמרו לפני ארבעים שנה אבל נכונים להיום יותר מתמיד, ובפרט לבית היהודי בהליכתם עם חוק הגיוס.

בברכה העורכים.

והרי המאמר :

אל תגעו במשיחי

 

דבר נפל בישראל. ודבר חמור מאוד. בועידה הארצית של המפד”ל הוחלט ברוב דעות גדול לדרוש את גיוסם של בני הישיבות לצבא.

את אשר לא העיז לעשות ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גוריון, ואת אשר לא העיזו כל ראשי הממשלה ומאז ועד הנה ועד בכלל. ואת אשר לא ההינו לעשות כל שרי הביטחון שלנו מאז ועד עתה ועד בכלל. הרהיבו עכשיו חברי ועידת המפד״ל. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה.

זהו שאמר הכתוב: ואמר אליו מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכיחי בית מאהבי. כן, בית מאהבי! אשמנו מכל עם בושנו מכל דור.

אף אומות העולם יודעות שלתלמידי הישיבות יש לתת דחיה לגיוס כל משך זמן לימודם בישיבה. כך נוהגת ארצות הברית, מקום הריכוז היותר גדול של יהודים, וכך אף במדינות אחרות. להחלטה זו תוכל להיות השלכה שלילית ביותר אף בחו״ל. הן בני ישראל לא שמעו אלי. ואיך ישמעני פרעה?

אנו מקווים אמנם שהמרכז של המפד״ל,שניתן לו הסמכות לעשות ״רוויזיה״ בהחלטה אומללה זו, יתקן את הדבר ויבטל את ההחלטה. אבל מלבד מה שאין כל ביטחון שאמנם יעשו כן. כי הנה הופיעו באחרונה ב״הצופה” מכתבים ומאמרים והובעו בהם דעות בשנייה אל המרכז שלא ישנה את החלטת הוועידה, הנה אפילו אם כן ישנו ויבטלוה. הרי הנזק שכבר נגרם בהחלטתם לא יתוקן.

משל למה הדבר דומה, לאחד שתחב מחט בבשר החי של חברו, וכשהלה התחיל לצעוק מעצמת הכאב, השקיטו ואמר: תיכף אוציא את המחט בחזרה.

ועידת המפד”ל תחבה מחט בבשרנו, ואף אם המרכז יוציא את המחט. הכאב והפצע יישארו. ואף זו: בבוא היום ומי שהוא יעלה על שולחן הממשלה, או הכנסת דבר גיוסם של בני הישיבות לצבא, לא יהיה למפד״ל פה להשיב ולא מצח להרים ראש.

בצדק יאמרו להם: הלא אתם בעצמכם החלטתם כך. והחלטתם כדבר פשוט. מבלי ויכוחים קודמים. ומבלי שום משא ומתן. ואם המרכז שלכם ביטל – אם ביטל  את ההחלטה. מפני שנבהלתם מהתגובות השליליות של הציבור, הנה אנחנו אמיצים יותר ואיננו נבהלים מזה. ואנחנו נוקטים כהחלטתכם המקורית.

מי ומי הם אלה שיזמו והציעו לראשונה אה החלטת הועידה? הקיבוץ הדתי. אותם הקיבוצים שבאופן עקרוני אינם רוצים לקבל עליהם שום רב. דבר שלא נראה ולא נשמע בכל קהילות ישראל בין בארץ ובין בחו”ל בכל שנות הגולה. תמיד ובכל קהילה קטנה היה רב מורה הוראה.

ומעניין אחד הנימוקים לאי־קבלת רב בקיבוצים הדתיים שקראתי בזמן האחרון בעיתונות, הוא: הרב עלול להפריע לבריכות מעורבות… איני יודע עד כמה נכונה ידיעה זו. אבל לא ראיתי שהדבר הוכחש. ובכן: אם אתם חברי הקיבוצים, לא רוצים שאנחנו נתערב בעניינים הפנימיים שלכם, על כל פנים לא תפרשו אתם את מצודתכם עלינו. מי שמך לאיש שר ושופט עלינו!

 זכורני, שבשנה הראשונה להקמת המדינה נפגשתי פעם עם ראש ישיבת חברון הגאון ר׳ יחזקאל סרנא ז״ל. ואמר לי: הנס הגדול שאירע לנו הוא זה שבן גוריון נתמנה אז לראש הממשלה. הוא  ב. ג. – הבין לרוחנו ואמר בפומבי כי מאחר שכל הישיבות שהיו בחו”ל, נחרבו ע״י הצר הצורר, ולפליטה נשארו לנו הישיבות בארץ, הרי עלינו לשמור על הגחלת של התורה שלא תיכבה. ואנן מה נענה בתרה?

עלינו לנסח עכשיו קצת אחרת ולומר כך: נס גדול קרה לנו שאיש הקיבוץ הדתי איננו ראש הממשלה, ואיש הקיבוץ הדתי איננו שר הביטחון…

ויצוין: אין לנו דבר ח״ו נגד הישיבות המיוחדות המקיימות הסדר עם הצבא. אדרבא. יישר כוחם! הם הצילו חלק גדול מן הנוער, שלולי ישיבות ההסדר היו רובם הולכים ל­רעות בשדות אחרים לגמרי. אבל אין מצווה מכבה עבירה. אין לזה עניין לישיבות הגדולות, בהן מקדישים ה­תלמידים את כל זמנם ומרצם ללי­מוד התורה ברמה גבוהה. ביחס לישיבות הגבוהות אנו אומרים: אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו!

אבל הבעיה חמורה הרבה יותר מזה. עינינו הרואות כי אנו חיים במדינה אשר חילוניותה הולכת ומת­עצמת. בצעדים תוקפניים, נגד כל דבר הקשור בתורה וביהדות הנאמנה. ברור שלעת כזאת חייבים אנשי התורה להוכיח יתר דבקות ויתר עירנות בכל שטחי החיים הרוחניים והמדיניים, ביתרון תוקף עוז.

והנה באה ההצבעה במפד”ל, ברוב דעות גדול, בעד גיוסם של בני הישיבות. ואפילו אם היא עטופה בפרזולוגיה של ״קידוש השם” הרי היא מוכיחה לנו בעליל על חלל תורני מאכזב, מזעזע ומסוכן ביותר. לא בין אנשי הקיבוץ הדתי בלבד, אלא אף בקרב תנועת המפד”ל בכללה, זו התנועה שלקחה עליה בשעתו לעמוד בפרץ על מנת להבטיח כי תורת ישראל תהיה התורה של עם ישראל בארץ ישראל?

נשאלת כאן השאלה הגורלית: איך קרה כדבר הזה? סימן שהחינוך המפדל”י והאווירה המפדל”ית, ספוגים  יסודות אמונתיים שליליים מאד. ואם אלה פני המפד״ל, אנה אנו באים ואיך יכולה יהדות התורה לסמוך את עתידה על כוחות מפוקפקים כאלה, בעוד אנו זקוקים לצבא של תורה, בעלי עוז קודש, שעיזוזם דגלם. והנה במקום עוז קודש אנו רואים טשטוש, חוסר־הכרה וזלזול בערך העליון ביותר של היהדות: ״תלמוד תורה כנגד כולם״.

הצבעה זו חייבת לשמש אות אזעקה מרעיד על סכנת קיומה של תנועת המפד״ל, כתנועה דתית רצינית וראויה לשמה. תנועה ומפלגה – או שהיא קנאית לתורתה, או שהיא מתרוקנת ומתאפסת לאט לאט עד שהיא יורדת לגמרי מעל במת ההיסטוריה.

שומה עתה על מנהיגי המפד”ל לא להסתפק בביטול ההחלטה על גיוסם של בני הישיבות, בזה בלבד לא סגי כלל, עליהם להתעורר מייד ולאלתר לאחוז באמצעים נמרצים, בכדי להציל ולהחיות את תנועת המפד״ל ולהפכה לכלי יוצר אמתי, ובלתי מזויף למען השם ותורתו, עמו וארצו.